חצי שנה למלחמה: המטרות סומנו ולא הושגו

חצי שנה בדיוק מפרוץ המלחמה, ישראל צריכה לחשב מסלול מחדש: כל המטרות שהציבה לעצמה בראשית הדרך רחוקות מהשגה.

למלחמה הוצבו שני יעדים מרכזיים. הראשון, מיטוט שלטון החמאס. השני, השבת החטופים. אלעד קציר, שגופתו הוחזרה בליל שבת לארץ בידי לוחמי הקומנדו, הוא עדות לכישלון המהדהד בעניינם של החטופים. הוא נחטף חי, וסרטונים שלו בשבי פורסמו פעמיים בידי שוביו לפני שרצחו אותו. לו נוהל מו"מ יעיל יותר - בעיקר בשלבים הראשונים של המערכה - אפשר וקציר היה היום בחיים, ובבית, וכמוהו חטופים רבים נוספים.

ישראל ביכרה בשלבים רבים את הלחץ הצבאי על ניהול מו"מ, בטענה שככל שחמאס יידחק לפינה הוא יגמיש את תנאיו. הקו הנוקשה שמציב חמאס בחודשים האחרונים מלמד שהגישה הזאת כשלה. העובדה שצפון הרצועה וחאן יונס נכבשו ורוסקו, שכמעט כל תושביה הפכו לפליטים וש-12 אלף מפעילי החמאס חוסלו (על פי נתוני צה"ל), לא כופפה את יחיא סינוואר. אפשר ללמוד מכך על מידת הדאגה שלו לתושביו, אם כי ניתן לומר דברים דומים על ממשלה ישראל ויחסה לחטופים.

המפתח: פעולה ברפיח

העילה היחידה לדחות את עניינם של החטופים היתה הצורך להשלים את הכרעת החמאס. גם כאן, ישראל רחוקה מהשגת יעדיה. כדי שזה יקרה, נדרש לפעול ברפיח ובמחנות הפליטים במרכז הרצועה. נכון לאתמול, זה לא קורה, וגם אם תינתן ההנחיה לכך יידרשו שבועות רבים לפינוי פליטים ולהקמת תשתיות תומכות בטרם המבצע הזה יצא לדרך.

השיהוי בהשלמת המלחמה בעזה נובע מכישלון מהדהד של הממשלה בניהול החלק המדיני־אסטרטגי של המערכה. ישראל יצאה לדרך עם לגיטימציה חסרת תקדים, בעקבות האכזריות של מתקפת ה-7 באוקטובר. כל העולם (המערבי והערבי) תמך בהחלטתה לרסק את שלטון החמאס. חצי שנה אחר כך, ישראל איבדה את כל הלגיטימציה שהיתה לה ונותרה מבודדת מתמיד, וחשופה באופן מסוכן לחרמות, לסנקציות ולהליכים משפטיים כנגד בכיריה וקציניה. הסיבות העיקריות לכך הן ההחלטה המופקרת להתעמת עם ממשל ביידן, חוסר הנכונות לעסוק בסוגית היום שאחרי ברצועה, והתבטאויות של שרים וחברי כנסת בעד גירוש תושבי הרצועה והקמה מחודשת של התנחלויות - בניגוד לעמדת הממשלה ולהבטחות מפורשות שניתנו לקהילה הבינלאומית.

אין אופק גם בצפון

אבל לא רק בעזה מקבלת הממשלה ציון נכשל. בזירה הצפונית אין אופק לפתרון צבאי או דיפלומטי שירחיק את חיזבאללה מהגדר, כדי שהמפונים יוכלו לשוב לביתם. הטיפול הכושל בהם בכל תחום אפשרי - כלכלי, תעסוקתי, חינוכי וסוציאלי - מלמד על אחד משתיים: או שלממשלת ישראל לא אכפת מהם, או שאין לה מושג מה לעשות. גם ההחמרה במצב בכל הגזרות האחרות, ובימים אלה גם ישירות מול איראן, מעלה תהיה האם יש לממשלה אסטרטגיה כלשהי בתחום כלשהו.

חצי שנה מאז מתקפת 7 באוקטובר, מצבה של ישראל הורע מכל בחינה אפשרית. הקריסה המדינית, המצוקה הכלכלית, התסבוכת הביטחונית והבקיעים החברתיים והפוליטיים מחייבים מיקוד מטרות ומאמץ, כדי לייצב את הספינה. לרוע המזל, הממשלה עסוקה במקום זאת בקטטות ילדותיות של פוליטיקה וכבוד, והכנסת בחרה לצאת לפגרה במפגן מהדהד של ניתוק.

לשנות, או לזוז הצידה

ל-133 החטופים, לכ-1,500 הנרצחים, ל-120 אלף המפונים, למאות אלפי המילואימניקים, החקלאים  ובעלי העסקים ששילמו ומשלמים את מחיר המחדל הנורא, ולכל מי שרואה בישראל את הבית שלו - מגיע יותר טוב מזה. לממשלה יש שתי אפשרויות: לשנות כיוון ולהתחיל לתקן, בכל התחומים, או לזוז הצידה ולתת לאחרים לתקן.

העובדה שהציבור מצביע באופן עקבי בכל הסקרים כנגד הממשלה מלמדת על מידת האמון שהוא נותן בה. הדרך לשיקום האמון הזה עוברת במעשים: בהשבת החטופים, בהשלמת המערכה כנגד החמאס בעזה (ובניהול יותר חכם שלה), בפתרון המצב בצפון ובעיקר בשיפור היחס לכל מי שנפגע מהאסון של 7 באוקטובר. לאזרחי ישראל מגיע עתיד טוב יותר: הממשלה, בהתנהלותה הנוכחית, מציעה להם בדיוק את ההיפך מזה.