"האיום המרכזי - פשיטה של רדואן": יומן מלחמה של כתב "ישראל היום"

במבט לאחור ניתן לתת סימנים בסדקים הראשונים של התהום אשר נפערה בין שני חבלי הארץ היפהפיים האלה. עשרות אלפי הגברים שנסעו בצהרי אותה שבת בכביש 6 צפון כאילו נסעו בארץ אחרת. צפירות, נפנופי ידיים של חיזוק הדדי ו"קדימה ניצחון" היו מנת חלקם של הנהגים, בעוד במרחק של פחות מארבע שעות נסיעה האש השחורה עוד בערה בעוצמה בקיבוצי העוטף. 

על ההבדל בין שני קצותיה של המדינה ניתן לעמוד עד היום. הניצחון וההפסד התחלפו ביניהם במשחק תפקידים אכזרי. בדרום הפסדנו במכה אחת מהירה וקטלנית עם כמות קשה מנשוא של נרצחים וחטופים, אך מאז לוחמינו חותרים בו לניצחון. את הריבונות הישראלית בגליל אנחנו מפסידים קמעא־קמעא, יום אחר יום, שעה אחר שעה. לאט זה פחות צורם. אתה מתרגל למציאות החדשה.

בכל מקרה, מאז אני פה. 137 ימים קצין לוחם בגבול הלבנון. מקצועי כעיתונאי אופסן אי־שם מאחור בזמן שארזתי את הקיטבג בבוקר שמחת תורה כאשר עוד לא כל כך הבנו מה מתרחש. במקצוע שמספק את החדשות הפוליטיות, ניתוק של יום אחד הוא דרמטי, שלא לדבר על ארבעה חודשים. אבל לא רק אני פה. גם מאיר שהשאיר בבית שמונה ילדים ואישה בהיריון מתקדם. גולן, שהעסק שלו צבר חובות בגובה מאות אלפי שקלים. אליהו, סופר הסת"ם הצדיק, אשר בשגרה כותב במשך שנה ספר תורה אחד שממנו הוא מתפרנס, והשנה הוא כבר לא יספיק. גם דוד פה. גיסו נפל בקרבות בתחילת המלחמה, אבל הוא חזר אחרי ההלוויה לתפקד כסמל מחלקה למרות שהוא כבר מעל גיל 40 ולמעשה פטור ממילואים (השמות שהוזכרו בדויים, השמות המלאים שמורים במערכת). כל אלה ועוד רבים שהקריבו מחייהם האישיים פה. המחשבה שיש לאחרים בעיות גדולות לא פחות משלי והם עדיין במילואים עזרה לי להתגבר על בעיותיי האישיות. לעיתים גם זה לא עזר ושקעתי בעצמי.

בוקר למחרת השבת השחורה כבר היינו במוצב צבאי אשר נמצא במרחק 400 מטרים מגדר הגבול ומהכפר הלבנוני הסמוך. המוצבים בגבול נראים אותו הדבר לאורך כל הגזרה, דומים להפליא לאלה שמדמיינים בראש כאשר מדברים על המוצבים החודרים שהיו בתוך לבנון בשנות ה־80 וה־90 - קוביות בטון מבוצרות על גבעה שולטת עם תעלות לחימה שמזכירות את תש"ח ורשת ברזל בחזית כדי לגרום לטילי הנ"ט להתפוצץ לפני שיפגעו בעמדות מאוישות על ידי הלוחמים.

הפחד היה נוכח

הבחנתי כי בשלל העדויות מילואימניקים אשר משתחררים חוששים לדבר גם על הדברים הפחות טובים שהיו, כדי לא לפגוע ברוח של העורף שגם ככה כבר מרגישה כמו לא יותר מבריזה קלה. תפקידי כעיתונאי מחייב גם לעמוד על האתגרים שהיו. בימים הראשונים האווירה היתה לחוצה מאוד. המפקדים הבכירים חששו מחיקוי של חיזבאללה את פעולת הטרור של חמאס, בעוד אני וחלק מהלוחמים חשנו חוסר אמון כלפי הצבא לאור הכישלון ב-7 באוקטובר. אמרו לנו שהאיום המרכזי הוא פשיטה נרחבת של כוח רדואן מחיזבאללה בדגש על המוצבים, כיוון שיישובי הצפון כבר פונו מאוכלוסייה. כדי להגן על המוצב ולמנוע חדירה אסור להתבצר בפנים אלא דווקא להוציא כוחות החוצה למארבים מקומיים. "אני צריך שתחזיקו פה שעה מול חדירה של 100 מחבלים עד שאבוא לעזור לכם", אמר לנו המג"ד. שם הבנו שגם אם נותקף בצפון בגזרתנו - איש־איש לנפשו. זו הפלוגה שלנו ואי אפשר לסמוך על כוחות נוספים מהגדוד.

סימני הלחץ הופיעו די מהר. ארבעה ימים מאותה שבת הופעלה התרעה על חדירת עשרות כלי טיס ליישובי הצפון. מדובר באותה התרעה של פיקוד העורף אשר הכניסה את כל תושבי הצפון למקלטים ולבסוף התבררה כשגויה. אנחנו בשטח קיבלנו דיווחים על חדירות לטבריה, לבסיס עין זיתים, לדישון ולעלמה.

קפצנו מחוץ למוצב ונערכנו מאחורי בטונדות אל מול נתיבי החדירה. ההנחה היתה שעוד מעט פושטים עלינו ואנחנו נתקלים מטווח קצר עם עשרות מחבלי חיזבאללה. וידאתי את תקינותו של רימון הרסס שיש לי בווסט והייתי מוכן כבר לזרוק אותו. אחד הקצינים מהגדוד נכנס ליישוב ומרוב הבלבול והפאניקה, הכוח שהיה שם חשב שהוא אויב וירה עליו. ירי דו־צדדי (דו"צ). בנס לא היו נפגעים.

גם הפחד היה נוכח. היו חיילים שהחליטו כי כל הסיפור גדול עליהם ופרשו. גם אני חששתי לא מעט. התמונות מהשבת השחורה עוד צרובות היטב בזיכרון. בכל פעם שאתה יוצא מהמוצב לבצע מארב מקומי אתה מבין שיש סיכוי טוב שתספוג ירי מרגמות או כטב"מי נפץ ושאתה לא מוגן.

תחת אותה תחושה המ"פ שלנו קיבל התרעה על כך שיש חשש למנהרה של האויב שיוצאת בתוך המוצב. התרעה שהתבררה כשגויה ומוגזמת, אך עד שהבנו זאת, כל הפלוגה נטשה כל לילה את המוצב וישנה בשטח. עם אור ראשון הלוחמים נכנסו למוצב כאילו מדובר בכניסה לאיתור האויב תוך סריקה עם הנשקים. לימים המיקום שלנו בשטח מחוץ למוצב חטף נ"ט. עוד נס. תחושת הכאוס שאותה אני מתאר היתה נכונה לשבועיים הראשונים, אך דעכה ונעלמה עם הזמן. ככל שצה"ל למד להתארגן טוב יותר על "קרב ההגנה" בצפון, כפי שמכנים אותו המפקדים הבכירים, לצד ההתרגלות שלנו לירי הנ"ט ולשריקות הפגזים, התחדדה התחושה שהצבא חזר להילחם בצוותי קרב מאורגנים ואחודים ולא כאוסף של פלוגות אשר מפוזרות בשטח.

חובבנים או מילואים

הרבה דיו נשפך על תרומתם הרבה של חיילי המילואים למערכה הזו. ובאמת התרומה היתה אדירה. אבל מעבר לקושי הרב למשק, קטיעת חיי השגרה של אזרחים רבים ושלל אתגרים, צריך גם לאבחן את יצור הכלאיים הייחודי הזה שנקרא מילואימניק. אנחנו בצבא העם נוטים לשכוח כי הלוחמה הצבאית היא מקצוע לכל דבר, מקצוע שנתמך במחקרים ובספרות מקצועית ושדורש כישורים של הבנה טכנולוגית, מכנית, התמצאות במרחב, כושר גופני, ועוד.

תשאלו את עצמכם אם הייתם מוכנים לקבל שירות עסקי, טיפולי, משפטי או כלכלי מאדם שאינו מומחה בתחומו אלא עסק בו בצעירותו ומאז עושה זאת לעיתים פעם בשנה כתחביב. אני משער שרוב האנשים היו מעדיפים לקבל כמעט כל שירות מאיש שעוסק ומתמחה במקצוע ביום־יום. אך זוהי למעשה הדרישה מגדודי המילואים - הילחמו בעזה ובלבנון למרות שלא מדובר במקצוע הראשי שלכם ועד היום חזרתם לעסוק במקצוע הצבאי רק למשך כמה ימים פעם בשנה. אלא שבניגוד לשאר התחומים, אם אתה כושל ולא מיומן בלוחמה - במדינה שלנו המחיר הוא חיי אדם וביטחון האזרחים.

התוצאה היא שתמיד נשלם מס על הפער המקצועי והסרת החלודה של חטיבות המילואים. החטיבה שלנו ספגה זאת בתחילת המלחמה כאשר מארב שיצא כל לילה לאותו מקום ולא היה מספיק מוסווה בשטח חטף נ"ט והלוחמים נפגעו.

עם זאת, צריך לומר את האמת - אין לנו ברירה. אין למדינת ישראל די אנשים להתמודד עם שלל האתגרים הביטחוניים. בארבעה חודשים כוח המילואים בהחלט כיסה על הפער הזה אשר היה מורגש יותר בהתחלה, ובתקופות קצרות יותר המילואימניקים מפצים על כך ברוח לחימה, בנחישות ובבגרות.

מאבדים ריבונות בחבל ארץ

אם הייתי אומר לכם שבכניסה לתל אביב חונים טנקים, אסור לעבור את קו דיזנגוף לכיוון מערב כי אתם עשויים לחטוף נ"ט, ובין הבתים הונחו תלתליות דוקרני ברזל, נערמו שקי חול והוצבו עמדות מקלעים, הייתם מאמינים? זה המצב ביישובי הצפון צמודי הגדר. חלק מהכבישים העולים מעמק החולה לרכסי הגליל העליון נחסמו לתנועה, על חלקם הוצבו בטונדות לעיכוב פשיטה רכובה של כוחות רדואן ולהגנה מפני טילי נ"ט. דרכים מפותלות מאחורי שלוחות הרים הושמשו כדי לאפשר תנועה של כלי רכב בצורה בטוחה. בקיבוץ שעליו אנחנו מגינים אסור להיחשף לקו הבתים המערבי. אם אזרח לא יכול להתגורר בבית המערבי או הצפוני בקיבוץ שלו, חקלאים לא יכולים ללכת לעבוד במטעים וילדים לא יכולים לשחק כדורגל - איך קוראים לזה אם לא אובדן של חבל ארץ? בצבא לא מתכחשים למחדל. שמעתי את מפקדי הגדודים, החטיבות והאוגדות מעוניינים בתמרון לתוך לבנון כדי שיוכלו לקבל אחריות על החזרת תושבי הצפון לביתם.

בינתיים נראה כי לפחות בתודעה של מקבלי ההחלטות, בקרב הציבור מתבצע נרמול של ירי הנ"ט בכינון ישיר לבתי אזרחים. בדיוק כפי שנעשה ביחס לירי הקטיושות בשדרות. בהתחלה זה פותח מהדורות, אחר כך זה מידרדר אחורה בעמודי העיתונים, ולבסוף ירי נ"ט ללא נפגעים מסתכם במבזק קצר בתקשורת.

היחסים בין כוחות הצבא שמוצבים בקיבוצים לבין התושבים אינם תמיד יחסי אהבה. חלק מהתושבים סבורים שדווקא בגלל הימצאות הצבא, מקום מגוריהם הפך למטרה. אחרים לא מוכנים לספוג את הנזקים לתשתיות שמשאיר אחריו צה"ל, כמו הריסת צירים על ידי תנועת טנקים בתוך הקיבוצים. בקיבוץ שהייתי בו, מנהלי התשתיות והרבש"ץ דווקא סייעו לנו מאוד והתירו שימוש בנכסיהם, אך רק לאחר שרכשנו את אמונם וכיבדנו גם את המגבלות. לאור זאת יש כעת מגמה בגבול הצפון לצמצם את סדר הכוחות בתוך היישובים ולהעתיקם לשטחים הפתוחים ולמוצבי צה"ל.

חזרתה של הקונספציה?

רגע לפני שאני עוזב את גבול הצפון, כאשר כוחות חטיבת גולני יגיעו לכאן כדי לבצע חפיפה על הגזרה ולהחליף אותנו, אני תוהה אם יש סימנים של חזרה לקונספציה שהיתה פה טרום השבת השחורה. אם בימים הראשונים לא היה מקום בצד הדרך שלא היה בו טנק או נגמ"ש, ותחת כל עץ רענן שכבה פלוגה, כעת רידוד הכוחות מורגש היטב. מבלי להיכנס למספרים, הסד"כ ירד בכל חודש. כעת במקום שבחודש הראשון תפסו שתי פלוגות - תתפוס מחלקה אחת. קל להיות פופוליסט בנושא הזה, אך אני מבין היטב גם את אילוצי הצבא לשחרר את כוחות המילואים ולרענן את האנשים. האמת היא שהשחרור בשבילנו הוא כמו מים חיים לנפש עייפה. אחרי ארבעה חודשים, כמעט כולם כבר רצו הביתה.

האיתות הכי חזק לכך שהתרגלנו לקרב ההגנה בצפון הגיע דווקא מסניף "ארומה" בתחנת הדלק שבצומת כח. מתחילת המלחמה יכלו חיילים במדים להזמין חינם קפה הפוך, אייס קפה, מאפים וכריכים. בשבוע שעבר עצרתי שם כמו בכל פעם בדרך הביתה וביקשתי הפוך גדול. בשונה מ"תיהנה", הפעם המוכר ענה לי: "13 שקלים בבקשה". שאלתי: "זהו, נגמרה ההטבה לחיילים?", והוא השיב "כן". חזרתי למכונית להביא את הארנק שלא היה נצרך במעמד הזה במשך ארבעה חודשים והבנתי - האש לא פסקה, אבל העורף מיצה.

החדשות הטובות

לצד האתגרים שמניתי, אי אפשר להתעלם מההישגים בגבול הצפון. כוחות המילואים הרבים שהוזרמו לגזרה זו התייצבו ברכס רמים ובשאר המקומות בתוך פחות מ־24 שעות ומנעו התקפה של חיזבאללה. בימים הראשונים עוד ראינו בטווחים הקרובים לגדר הגבול מחבלי אויב, אך כעת ניתן לראות את מחבלי חיזבאללה רק באמצעי תצפית, ובגזרה שלנו אין איש מהם שמסתובב במרחק של ארבעה קילומטרים מגבול מדינת ישראל.

החדשנות שהמילואימניקים הביאו איתם לצבא הורגשה בכל פינה. בשונה מהסתפקות בתשובה "אין", כפי ששומעים הרבה בצבא הסדיר, לוחמים יזמו ומילאו את החלל בשלל רעיונות לשיפור ההגנה אשר השפיעה ישירות על חיסול ופגיעה באויב. בכל נתיב חדירה הושגו מתרומות מצלמות אזרחיות ורחפנים אשר עיבו את מערך ההגנה ויצרו גם הונאות טקטיות בשטח. איתרנו משגרים ותשתיות אויב אשר בזכות המודיעין שלנו מהשטח הושמדו.

בסיכום הפלוגתי שעשינו לתקופה הארוכה, האמירה הרווחת היתה כי יש תחושת חמיצות על כך שהמצב הביטחוני בגבול הצפון עדיין לא מאפשר לתושבים לחזור לבתיהם, וכי למעשה לא השלמנו את המשימה. אנשים אשר הקריבו את חיי המשפחה והעבודה עדיין רעבים לשקט גם אחרי ארבעה חודשים ושואפים להסיר את האיום על המדינה מצפון. אמירה שגם היא מתווספת לתכונה המיוחדת של מערך המילואים שהוכיח כי גם בעתיד יש על מי לסמוך. בתפילה לימים טובים יותר - תם ולא נשלם.