המציאות בצפון לא תחזור להיות כפי שהייתה - ובינתיים ייתכן שבישראל מחכים לתירוץ מחיזבאללה

צה"ל רושם בחודשים האחרונים הישגים מבצעיים וטקטיים משמעותיים בצפון. גביית המחיר ההולך וגדל מחיזבאללה שברה את צפיותיו, וייתכן שהיא אף מתישה אותו. מנגד, חיזבאללה רשם הישג אסטרטגי בעקבות הפינוי של עשרות אלפי הישראלים מבתיהם. ועדיין, המציאות בצפון לא תחזור להיות כפי שהייתה לפני 7 באוקטובר.

קודם כל, רצוי להגדיר את המטרות: החזרת כל התושבים, שיקום ההרס והסרת איום הפשיטה של כוח רדואן. במילים אחרות - שזוועות 7 באוקטובר לא יחזרו לעולם. אין אשליה שאיום הפשיטה הנרחב ייעלם, אבל צה"ל יצטרך להתמודד איתו בדיוק כפי שהיה מאז הקמת ישראל.

כמו כן, יש להבהיר שגם כשנגיע למצב הסיום הרצוי, ניוותר עם איום האש של חיזבאללה על העורף. זה שכולל עשרות אלפי טילים ורקטות. בנקודה מסוימת ישראל תיאלץ לפעול מדינית או צבאית, אך בזמן ובתחבולה שיעניקו לה יתרון משמעותי. למעשה, ייתכן שחיזבאללה יספק לנו את התירוץ לעשות זאת בקרוב.

מצב שבו מסירים את איום הפשיטה, מחזירים את כלל התושבים ומשקמים את ההרס בצפון, ישפר משמעותית את המאזן הביטחוני. הוא יתבטא בארבעה פרמטרים: 1. הגנה על יישובי הצפון, שכבר היום השתפרה וייתכן שתימשך בהחזקת סדר כוח משמעותי שיגן על היישובים. 2. הסרת הפריסה של כוח רדואן מאזור הגבול המהווה תנאי בסיסי למצב החדש. 3. מעבר של ישראל ממדיניות של הכלה לפעילות יוזמת מול חיזבאללה בלבנון, שהיווה שבירת מחסום מנטלי שהגביל אותה בעבר. 4. תמונות הפעולה האגרסיבית של צה"ל בעזה שמהדהדות בעולם הערבי. הן מעוררות חשש בציבור הלבנוני שביירות עלולה להיות הבאה בתור - פרמטר הרתעתי שקשה למדוד, ושלא ניתן להתעלם ממנו.

התנגשות רצונות

המלחמה בחזית הצפונית היא מאבק שמתנהל בין שני רצונות מנוגדים: הרצון של איראן וחיזבאללה לייצר חזית התנגדות אחת עם חמאס, ובמקביל לשמור את כוחו של חיזבאללה לטובת משימות עתידיות בשירות איראן; ומנגד - הרצון של ישראל להפריד בין חמאס לציר השיעי ולשלול את איום הפשיטה של חיזבאללה.

אז לאן הולכים מכאן, ומה יקרה במצב של הפוגה בדרום בשל הסכם חטופים, למשל? סביר להניח שחיזבאללה ינצור שוב את האש, כפי שעשה בהפוגה הקודמת. במקרה כזה, האינטרס של ישראל הוא הפוך מזה של חיזבאללה, ועליה להמשיך במדיניות הפעלת כוח אש יוזמת והתקפית. יש לכך שני טעמים מרכזיים: ראשית, מדובר במימוש יעדיה של ישראל - הפרדה בין הזירות והמשך שלילת יכולת הפשיטה של כוח רדואן. שנית, וחשוב מכך, על ישראל להבטיח שלאחר החזרת התושבים לגבול הצפון - לא תיפתח עליהם אש אם תתחדש הלחימה בעזה. הרי לא ייתכן שבכל פעם שיהיה חיכוך עם עזה תושבי הצפון יפונו, קל וחומר אם בכוונתנו להמשיך לשמור על האחריות הביטחונית בעזה, כלומר - לפעול שם כפי שאנו פועלים ביו"ש מדי לילה.

המשך האש בצפון, בניגוד לשקט בהפוגה הקודמת בדרום, יממש את המסר של הנחישות להמשיך לשבור את הציפיות של נסראללה ואת ביטחונו העצמי. נקודת התורפה המרכזית בהמשך האש היא שמבחינת חיזבאללה ורבים בעולם, זו יוזמה התקפית ישראלית, שעלולה להסלים למלחמה כוללת ולסכן את הלגיטימציה ואת הגיבוי מארה"ב. לכך יש להיערך בפעילות מדינית כבר עכשיו, כי תיאום הדוק עם ארה"ב הוא קריטי במיוחד.

מלחמה כוללת בצפון אינה גזירת גורל. עם זאת, המציאות בהחלט יכולה להידרדר לכך, גם אם נראה ששני הצדדים לא מעוניינים בה. מבחינת ישראל, הסלמה נוספת אינה בהכרח תרחיש שלילי. היא תאיץ את הסרת איום הטילים והרקטות של חיזבאללה, תבטיח גיבוי אמריקני ותקרה בשעה שהלחימה ברצועת עזה כבר פחות עצימה, מה שיאפשר להתמקד בצפון בצורה טובה יותר.

אם וכאשר ישראל תעצב מציאות חדשה בצפון, ניתן יהיה לדון ביישום מלא ומחודש של החלטה 1701. אחרי מלחמת לבנון השנייה, נקבע כי השטח שמדרום לנהר הליטני יעבור פירוז שייאכף בידי כוח בינלאומי. עקב העובדה שחיזבאללה לא יישם את ההחלטה, אם תהיה התעקשות של לבנון לדון בנקודות המחלוקת בגבול - על ישראל להתנות זאת במימוש מלא שלה.

ולסיכום, יש לכייל צפיות. המהלך צפוי להימשך זמן ארוך, שבו ישראל תעביר את מרכז הכובד מעזה למערכה עצימה בצפון, מתחת לסף המלחמה הכוללת, שרק לאחריה היא תוכל להגיע להסדרי ביטחון משופרים. תחושת הביטחון בישראל, בעיקר בדרום ובצפון, נפגעה ב-7 באוקטובר. ההתיישבות לאורך הגבולות תחזור להיות חלק מהסיפור הציוני-חלוצי, לפני שתחזור להיות גן העדן הפורח שכולנו אוהבים. אבל זה לא יקרה באחת.

על הממשלה להעניק רשת ביטחון רחבה לתושבים, לקבוע מדיניות חדשה בתחום עידוד ההתיישבות בנגב והגליל, וליישם חוק גיוס עדכני ומותאם לצורכי השעה. אנו זקוקים ל"תוכנית מרשל" פנימית.

הכותב הוא ראש אמ"ן לשעבר ומנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS