בבוקר 7 באוקטובר התעוררנו אל הנורא בכשלי הביטחון מאז קום המדינה. במשך כ-48 שעות כלל מערכות הביטחון והמדינה סבלו מקשיים תפקודיים, מהיעדר תמונת מצב אמינה, מחוסר שליטה מבצעית ומפער איום בסדר הכוחות. ללא היוזמות בשטח וגבורתם העילאית של לוחמים ואזרחים, היינו עלולים למצוא כוחות נוח'בה בעומק ישראל.
הכשל המודיעיני
הכישלון של אמ"ן ושב״כ התחיל בקונספציה שלא אותגרה. גם כשהתרבו סימנים לפגיעה בכל מרכיבי הביטחון הלאומי, וגם כשהמודיעין הוציא מסמכי התרעה שהצביעו על סיכון גובר.
למרות סימנים ברורים למהלכי בניין כוח ותרגילים בחמאס, לא ייחסו לכך משקל בהגדרת האיום שאליו צריך להיערך. כבר עתה ברור שהיו חומרים מודיעיניים מספיקים כדי לעורר ספק בנכונות ההערכה המקילה. סימני ביטחון עצמי מופרז ניכרים. המתריעים נכשלו בהתרעה.
כמו כן, המודיעין הטקטי (תצפיות) לא הזין את הערכת המודיעין ונשאר בתור "מודיעין של האוגדה". כיצד האוגדה לא פרסמה התרעה כללית, לאחר מה ששמענו ממערך התצפיות ומהערכות מודיעין של האוגדה? כיצד לא נמצא באמ"ן ובשב"כ קצין אחד שיבקר את הקונספציה, שיכתוב לראש אמ"ן או ישמיע את דעתו השונה?
יתר על כן, מערך הסיגינט בהובלת 8200 התאהב בסייבר והקטין את משקל המודיעין הסיגינטי הקלאסי, שאולי מתאים יותר לעזה. כיצד תובנות הנגדת ו' לא הביאו את מפקד היחידה לנקוט פעולת בדיקה או התרעה? מערך היומינט (מודיעין סוכנים) לא סיפק את הסחורה. כשקיים פער כזה, היו חייבים להתריע שיש קושי להבטיח התרעה, וההיערכות ההגנתית חייבת להיות עוצמתית יותר.
גם גופי הבקרה, שתפקידם לבחון את הערכות חטיבת המחקר וליזום מסמכי "איפכא מסתברא", לא מילאו את תפקידם. ואפילו מסמך הבקרה שיצא שבוע לפני המתקפה היה מינורי מדי ומאוחר מדי. הבקרה היתה חייבת לעלות על הכשלים הרבה לפני כן.
הכשל המבצעי
מבחינה מבצעית, הגזרה לא נערכה להגנה אלא לבט"ש. תרחיש התקפה כוללת לא נכלל באף תוכנית אופרטיבית. חזקה על מערך הגנה שיכלול, לפחות, קו קדמי הולם עם מכשול, קו הגנה שני שנועד לגבות מצבי חדירת הקו הראשון וכוח עתודה, שמטיל למאמץ בלימה או תקיפת נגד.
מערך ההגנה לא כלל אף אחד ממרכיבי העומק בהגנה, לכן כל חדירת הקו הקדמי אפשרה לחודרים לנוע לעומק המדינה כמעט ללא הפרעה.
התחנכנו על "כוננות עם שחר" בכל קו מוצבים. משעה לפני זריחה עד שעה אחרי זריחה, כל הלוחמים נמצאים בעמדות ובכל כלי לחימה בגזרה. אם זה היה מתקיים, חלק מהותי מההתקפה היה נבלם או מושהה.
הקצאת הכוחות בפועל והעמדת כוחות כוננות (בעיקר אוויר) לא תאמו כל תרחיש תקיפה שהוא. ברור גם שבגזרה לא התבצע תרגיל כולל, המדמה תרחיש דומה.
מעל הכל, עומדת השאלה כיצד בצמרת הצבא לא הגדירו תרחיש ייחוס המביא בחשבון שבניין הכוח והתרגילים מכוונים למימוש? ה"שיתוק" התפקודי של המטכ"ל ופיקוד הדרום ביומיים הראשונים זועק לשמיים. במובן זה בולטת התלות בהתרעה. שום צבא לא יכול לבנות על ודאות מוחלטת שתהיה התרעה. ההיערכות חייבת להיות כזאת, העומדת גם במצב של כשל התרעתי. היערכות מול יכולות, ולא רק מול מודיעין התרעתי.
הכשל המנהיגותי
כסף תמורת שקט זו הכותרת של הקונספציה הפוליטית והביטחונית. אבי אבות הקונספציה, שחלחלה לצה"ל ולשב"כ, הוא נתניהו עצמו, שהחליט לטפח ו"לשמן" את חמאס על חשבון הרשות הפלשתינית. הוא היטיב לתאר את תרחיש החזון של חמאס לפרטי פרטים.
האם היה תמים להניח שזנחו את חזונם? ברור שהיה חייב להיות מודע שיחפשו דרך אחרת למימושו. מה עשה בנדון? כמעט שנה של "טירוף לאומי" שקרע את העם וסדק את כל מרכיבי הביטחון הלאומי לא גרמה לו לבצע מהלכי ניתוח סיכונים וגיבוש מענה.
כל הסימנים להתגברות הסיכון היו על השולחן החל ממארס 2023. הערכות אמ"ן ושב"כ, הצהרת שר הביטחון, אזהרות בכירים לשעבר ומומחים ישראלים ובינלאומיים. במקום זאת ראינו ניסיון לפיטורי שר הביטחון, בעוד הרצון להסתיר את הסיכון מהציבור והשרים גבר על ההכרח לטפל בסיכון.
נוסף על כך, לא נערכו דיוני קבינט אמיתיים, ולא היה ניסיון של ראש הממשלה לדרוש דיון עומק לגבי הערכת המודיעין "הישנה". בעבר רה"מ נפגש עם ראש אמ"ן לפגישת עבודה אחת לחודש. פגישה שבה דנים בנושאים רגישים, בודקים מה בסיס ההערכות, מאתגרים את הערכת המודיעין. על פי הידוע לי, נתניהו פגש את ראש אמ"ן רק פעם אחת בכניסה לתפקידו. בעבר בכל יום רביעי היה קבינט. לפחות 40 בשנה. בשנה האחרונה, עד אוקטובר, היו אולי שלושה-חמישה דיונים.
מה ניתן להבין מכך, אם לא זלזול? במובן זה, טענת נתניהו שלא היתה התרעה ספציפית היא תירוץ עלוב, מול כל מה שכן עמד לרשותו כדי לצמצם סיכונים ולגבש מענה הולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו