נסראללה הוא אמן תעתועים - וישראל שוב נופלת ברשת שלו

המצב שהתפתח בגבול לבנון מאז תחילת המלחמה באוקטובר לכד את מדינת ישראל במבוכה קשה. אין זו חולשה להכיר בה כנקודת מוצא לבירור אסטרטגי. במאמץ לחימה מוגבל בהיקפו נפל בידי חיזבאללה הישג אסטרטגי חסר תקדים: כל יישובי קו העימות פונו מתושביהם, והמרחב הפך לזירת מלחמה. להגיע כיום לחניתה או למנרה מסוכן לא פחות מהגעה בעבר ל"דלעת" ול"בופור" ברצועת הביטחון. כפר גלעדי וחניתה היו מאז הקמתם סמל לכוח העמידה של ההתיישבות החלוצית בספר, כעת הם נטושים.

בחורף 1920, בימי המאבק על תל חי, המליץ זאב ז'בוטינסקי במאמר בעיתון "הארץ" לנטוש את יישובי אצבע הגליל כדי להגן על חיי החלוצים. ברל כצנלסון הגיב בביקורת נוקבת: "לא מפקדים שולחים אותנו, ואבידת חבר אינה קלה בעינינו... אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו בלכתנו... והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים. כי בכבוד היישוב ובנפשו הוא הדבר. כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך של רפיוננו ואפסותנו, וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש פינה ומטולה, היא בעמידה קשת עורף, מבלי הביט אחורנית". (אדר תר"פ)

בימים אלו, מתוך דאגה לחומרת המצב, ולא מתוך ביקורת על התושבים שהתפנו, ראוי לתאר את עומק הבעיה. כאשר בתים ביישובי קו העימות סופגים מדי יום אש נ"ט ישירה, גם אם ישרור שקט, השבת התושבים לביתם לא תהיה משימה פשוטה. השגת הסכם מדיני לא תוכל להבטיח לתושבי יישובי הצפון ביטחון מוחלט. גם אם ישתלט צה"ל על דרום לבנון, מקו הגבול הנוכחי ועד הליטני, בפעולת לחימה מוצלחת, ימשיכו להתקיים בידי חיזבאללה יכולות לתקיפה באש לכל מרחב הצפון וגם למרכז הארץ. אף אם יושג הסדר מדיני כלשהו למרחב הגבול, חיזבאללה, ככוח צבאי, עדיין יתפרס בכל מרחב לבנון, בסוריה ובעיראק. הוא ימשיך במאמצי התעצמותו כאיום אסטרטגי על מדינת ישראל, שחובתה להיערך למלחמה נגדו.

התמימות האמריקנית

חסן נסראללה היה וממשיך להיות רב אמן בניהול מאבק ולחימה בהליכה על הסף, במאמץ להימנע מהידרדרות למלחמה כוללת. כך הוא התנהל גם השבת בתגובת האש הרחבה לגליל. הוא ממוקד בעיקר בפגיעה מורלית במדינת ישראל, בהשפלת כבודה. להישג הזה חתר בספטמבר 2022, כשגרם להסכמה הישראלית בעניין הסכם הגבול הימי להיראות כסוג של תשלום דמי חסות, ובתנאי שלא תיפתח מלחמה.

לזה הוא חותר גם בימים אלה, בתביעותיו לתיקוני גבול, מ"חוות שבעא" שהן בפועל כל מרחב הר דב, ועד לתביעה לשבעת הכפרים (שננטשו במהלך מלחמת העצמאות ותושביהם ברחו ללבנון – וכיום חיזבאללה דורש להשיבם לריבונותו). המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין, שמבקש ליישב את נקודות המחלוקת, רחוק מהבנת הדינמיקה של סחיטה מתמשכת. בתהליך הזה ישראל נתבעת לוויתור בנכסים ממשיים וקבועים, שטחי אדמה, תמורת הישגים נזילים חסרי ממשות קבועה, כמו הסכמות מדיניות, או הרחקה זמנית של כוחות חיזבאללה מקו הגבול.

ציפיות השווא הישראליות אינן חדשות. הן התבטאו כבר בנסיגה מלבנון במאי 2000, בהנחה הכוזבת שעם הנסיגה מכל אדמת לבנון - בציות ישראלי מלא להחלטת או"ם 425 - חיזבאללה יניח את נשקו. מאז איומי חיזבאללה הולכים ומתעצמים ותהליכי הסחיטה מול ישראל הולכים ומשתכללים. מכאן צומחת מבוכה אסטרטגית הנדרשת בדחיפות למענה בפריצת דרך למבט אסטרטגי ישראלי חדש.