כולנו באותה סירה: הוויכוח על העברת כוח ליו"ש מפלג - ומיותר

מכל רעשי הרקע המיותרים שמלווים את המלחמה - האומלל, המסכסך, המשסה, ובעיקר המיותר ביותר הוא הוויכוח שהתלקח שוב בימים האחרונים סביב השאלה האם ערב הטבח הועברו כוחות צבא מגזרת העוטף לגזרת יו"ש.

הוויכוח הזה איננו תמים. הוא חרג כבר בראשיתו מהמחדל המודיעיני שאפשר לחמאס להפתיע אותנו, ומליקוי המאורות שהביא לוויתור על שתי פלגות קומנדו בגזרת העוטף לטובת גזרה אחרת (פרסום של רועי שרון שלשום).

לא אמורים להתנצל

הוויכוח הזה התמקד בגזרה שאליה הוחלט לנייד כוחות – גזרת יו"ש, וב"אשמתם/חלקם" של המתנחלים וההתיישבות ביו"ש באירוע. זה עלה ברשת, ונשזר גם באולפנים ואצל פרשניהם.

זהו ויכוח אומלל ומפלג גם בימי שלום - קל וחומר בימי מלחמה. תושבי יו"ש זכאים לביטחון כמו תושבי העוטף, ולהפך. המתיישבים מיו"ש נדחקו לוויכוח הזה בעל כורחם, ומוצאים עצמם בעמדת התגוננות שאין לה מקום.

הם, שעצם נוכחותם שם תורמת לביטחון המדינה ומגשימה ציונות אמיתית, כמו מתיישבי ספר באזורים אחרים בארץ, לא אמורים להתנצל על תגבור כוחות שנועד לשמור על חייהם.

גם במקרה היפותטי הפוך, שבו כוחות היו מועברים ערב טבח בתושבי יו"ש לגזרת העוטף או לגזרה אחרת (והיו תוכניות כאלה בעבר), לא היה מקום לטענות ולהסתה נגד תושבי העוטף. אם צריך לברר את הטענות על הטעות הקשה (ורצוי – אחרי המלחמה), הרי שהכתובת היא הצבא, אבל ודאי שלא מתיישבי יו"ש.

בעזה לוחמים עתה כתף אל כתף "מתנחלים" מהעוטף ו"מתנחלים" מיו"ש ו"מתנחלים" מערי ישראל ו"מתנחלים" מהקיבוצים.

מנקודת המבט של חמאס והרש"פ כולם/כולנו באותה סירה: "מתנחלים", "כובשים", "פושעים" - כשנוכחותנו בכל מקום שהוא בארץ ישראל איננה לגיטימית. אלפי דוברים ופרסומים שלהם מעידים על כך, רק שאצלנו אטמו אוזניים מלשמוע.

לשים את העם במרכז

אסתי יניב, אמם של הלל ויגל שנרצחו בחווארה, אמרה בשיא יגונה, באצילות נפש שאין דומה לה: "אנחנו אוהבים את המדינה. אנחנו אוהבים את הצבא ואנו רוצים אחדות".

שרית, אמו של בן זוסמן שנפל בעזה, התייחסה שלשום בהלוויית בנה ל"רוח הישראלית... שמפעמת בחיילים המדהימים שלנו", ודרשה/התחננה: "אם החיילים שלנו הצליחו לשים את עצמם בצד ואת העם במרכז, ראוי שיעשו כך גם מנהיגינו".

גם תא"ל (מיל') דדי שמחי, ששכל את בנו גיא, לוחם סיירת צנחנים, ביום פרוץ הלחימה, ויחיאל לייטר, אביו של רס"ן משה לייטר שנהרג בקרבות בעזה, הפצירו השבוע בציבור במכתב משותף לחדול מהשיח הפוליטי והמפלג של הימים האחרונים, לפעול למען הניצחון ולהניח את כל המחלוקות בצד.

אנו מצווים להקשיב להם. לפחות להם. הם איבדו את היקר מכל וחוששים שאובדנם יהיה לשווא; שלא נעמוד ביעדי המלחמה; שהמחלוקות והפילוג והשסע וריב האחים ישובו.

מאז 7 באוקטובר נטמנים בבתי הקברות, זה לצד זה, בעלי דעות, אמונות והשקפות שונות. הפלשתינאצים נלחמים בנו, לא מבדילים בינינו, וגם אנו צריכים להישמר מכך מכל משמר.