לא רק בעזה: גם בצפון - לסמוך רק על עצמנו

מטבע הדברים, העיניים נשואות לזירה הדרומית: זאת זירת המלחמה העיקרית, שם נמצאים החטופים ושם גם תתחדש הלחימה ברגע שההפוגה תסתיים.

כדי שכל אלה יתאפשרו נדרשת ישראל לשמור על כל הגזרות מתחת לסף המלחמה. זאת היתה ההחלטה המקורית של הממשלה, וממנה נגזרות תוכניות הפעולה של צה"ל. לכן נמנעת ישראל מתגובה לפרובוקציות הבוטות של החות'ים בתימן ומסתפקת ביירוט הטילים והכטב"מים, ולכן היא גם מקפידה להתכתש עם חיזבאללה בלבנון באופן כזה שלא יתדרדר למלחמה – לפחות לא כרגע.

זאת משימה מורכבת שכולה משחק באש, תרתי משמע. אחרי שספגה והגיבה במשורה בימים הראשונים של המלחמה, החלה ישראל להעלות את רף התגובה באופן יזום. הרעיון המבצעי אמר שבמקום שישראל תהיה בדילמה - שחיזבאללה יהיה בדילמה. שעל כל ירי (של רקטות, מרגמות, טילי נ"ט או כטב"מים ורחפנים) תהיה תגובה משמעותית, כולל פגיעה בתשתיות והרג מכוון של פעילים.

התוצאה היא שאחרי שצה"ל שילם שכר לימוד יקר בהרוגים ובפצועים בימים הראשונים, החל חיזבאללה לשלם מחיר כבד פי כמה. לא רק בהרוגים (כ־100), אלא גם באובדן נכסים – ממפקדות ואמצעי תצפית וקשר, ועד לסוללות נ"מ. ישראל ביקשה להעביר את המסר שהיא לא מורתעת, ועל הדרך גם לשלול יכולות ואמצעים שחשובים לחיזבאללה.

התוצאה היא שחיזבאללה נסוג לעמדות אחוריות, וכבר לא נוכח סמוך לגדר. כדאי לא לראות בכך רמז לבאות: אם הלחימה תיפסק, חיזבאללה ישוב לאתגר את ישראל בכל דרך. מאחר שהממשלה כבר הבהירה שתפעל לשנות את המציאות בצפון כך שכוח רדואן לא ישהה בסמוך לתושבים כדי שלא לאפשר מהדורה צפונית של מתקפת 7 באוקטובר, נדרשים פתרונות שיבטיחו ששינוי יסודי כזה אכן יקרה.

שתי אפשרויות

בביקורו אתמול בצפון דיבר הרמטכ"ל על שתי אפשרויות. הראשונה - מלחמה רחבה, שתשנה מהיסוד את המצב בלבנון בכלל, ובדרום לבנון בפרט. זה התרחיש הפחות רצוי, משום שמלחמה כזאת תגבה מחיר כבד גם מהעורף הישראלי. בשונה מהמערכה בעזה, שהחלה במתקפה הרצחנית של חמאס כנגד אזרחים, ספק גם אם לישראל יש לגיטימציה בינלאומית למתקפה יזומה בלבנון, בוודאי אם היא תכלול פגיעה נרחבת באזרחים.

האפשרות השנייה היא מערכה מוגבלת, שבסיומה יורחק חיזבאללה מהגדר וישראל תקיים בו הלכה למעשה רצועת ביטחון, בדומה לרצועת הביטחון שהיא מתכוונת לכונן ממערב לגדר ברצועת עזה. לא ברור אם רצועת ביטחון כזאת תכלול נוכחות ישראלית קבועה על אדמת לבנון כפי שהיה עד לנסיגה בשנת 2000, או שתימצא דרך אחרת להבטיח זאת.

ניסיון העבר מלמד שהסתמכות על גורמים בינלאומיים שיערבו להסכם היא ריקה מתוכן. לאחר מלחמת לבנון השנייה התקבלה החלטה 1701 של האו"ם, שקבעה כי לא יהיה כוח חמוש מדרום לנהר הליטני. חיזבאללה צפצף על ההחלטה, הפך יותר מ־200 כפרים בדרום לבנון למתחמי לחימה מבוצרים, והציב בהם אמל"ח מסוגים שונים ובראשו מערך של עשרות אלפי רקטות.

מי שחושב שהאו"ם או כוח בינלאומי אחר יערוב לביטחון ישראל, או יבלום את חיזבאללה בעתיד, לא חי במזרח התיכון. היחיד שיכול לעשות זאת הוא צה"ל, והוא יידרש לכך ברגע שיסיים את המלחמה העיקרית בעזה. עד אז יידרשו תושבי הצפון להישאר הרחק מהבתים, והמילואימניקים יישארו בשירות. זה מחיר יקר, אבל כזה שהוא הכרחי אם ישראל באמת מתכוונת לשנות מהיסוד את המצב גם בצפון.