כולם מדברים על המשך הלחימה - זה לא יהיה קל

לא בלב קל קיבל קבינט המלחמה את ההחלטה על "מתווה ההפוגה ושחרור מחבלים תמורת חלק מהחטופים". את ההתחבטויות - שאגב הסתיימו ב־14 בנובמבר, שבוע לפני שהציבור נחשף לפרטי העסקה - אפשר לחלק שניים: תקופת ההפוגה עצמה ומסלול החזרה למלחמה.

הדילמה השנייה תהיה כנראה קשה יותר. בצד הישראלי אמרו מראש כי הפסקת האש עשויה להימשך יותר מחמישה ימים, ואפילו הביעו תקווה שכך יקרה - בהנחה שבכל יום תשוחרר קבוצה נוספת של חטופים. אלא שבחמאס, כבר בבוקר יום רביעי הביעו תקווה שהזמני יהפוך לקבוע, כלומר שהלחימה לא תתחדש כלל - בדיוק כפי שחוששים רבים בישראל. וכמובן, יש למרצחים בעזה מנוף לחץ שעלול לדחוק את ישראל לפינה, והוא המשך טפטוף של חטופים. כי מה נעשה אם בסוף היום העשירי חמאס יודיע שגם למחרת תשוחרר קבוצת חטופים? נחדש את האש - ובני המשפחה של המיועד לשחרור יתחננו בטלוויזיה שלא לעשות זאת? בדרך הצינית והאכזרית הזו, חמאס יכול לגרור את הפסקת האש ימים ואפילו חודשים קדימה.

נתניהו, גלנט, גנץ, איזנקוט, דרמר, דרעי וכל שאר השותפים להחלטה היו מודעים היטב לדילמת האסיר שבפניה הם עשויים לעמוד בסוף הדרך. בה בשעה, בדרג המקצועי סבורים שטכנית, לחמאס אין יכולת ליצור קשר עם יותר מ־80 חטופים. לא ברור מדוע הם מאמינים לחמאס, אחרי כל מה שעברנו. כך או כך, כדי למצוא מוצא, הקברניטים הבטיחו שהמלחמה תימשך - מה שלא יהיה. לכן, במשפט הראשון שלו לממשלה, נתניהו הגדיר את הטענה ש"אחרי ההפוגה להשבת חטופינו אנחנו נפסיק את המלחמה" כ"דיבורי הבל". כמוהו, גם בני גנץ הצהיר: "גם אם תהיה הפוגה כדי להחזיר את חטופינו - אנחנו נחזור ונכה באויב בכל העוצמה". כדי לסנדל את עצמם עוד יותר, שר הביטחון גלנט אמר כי להבא, "המשא ומתן עם חמאס יהיה רק תחת אש".

הממשלה גם צירפה להחלטתה שתי "חגורות", שנועדו להבטיח את חידוש הלחימה בכל מקרה. ביוזמה של גלנט נאמר כי המלחמה תימשך כדי להשיג את היעדים - השבת החטופים, חיסול חמאס והחזרת הביטחון. כמו כן, לפי הצעת שר האוצר סמוטריץ', שבמהלך הישיבה עבר מהתנגדות לעסקה לתמיכה בה, נקבע כי הארכה של הפסקת האש תיעשה רק באישור מליאת כלל הממשלה, ולא רק של קבינט המלחמה.

ובכל זאת, כולם יודעים שחידוש האש עלול להיות לא פשוט. ביסוד העניין, השאלה היא באיזה מסלול מתקדמת המלחמה. כשסינוואר הורה לכוחות הנוח'בה ב־7 באוקטובר לפנות בוקר לחטוף יהודים, הייתה במוחו הפסיכופתי תוכנית מלחמה ברורה. הוא האמין שנרד על הברכיים, ננצור את האש, נתחנן על אנשינו ונסכים לשחרור כל המחבלים תמורת כל החטופים. התוכנית הזו לא עלתה יפה מבחינתו. ישראל עלתה על מסלול מלחמת שמד. היא לא נפלה בפח הטרור הפסיכולוגי שלו, ולא הסכימה למתן את הפעולה הצבאית עבור החטופים.

זה היה המצב, עד שהממשלה אישרה את העסקה. מרגע שרוב השרים הצביעו בעד, עלינו למעשה על הקוראלס שסינוואר רצה בו. וזו, אפוא, היא התלבטות מספר 2 שעדיין נמצאת לפתחנו.

הטור המלא, מחר ב"ישראל השבוע"