נסראללה שמר על שתיקה מאז הטבח בעזה, וגם כשדיבר לראשונה הערב (שישי) אכזב אכזבה מרה את המרצחים בעזה. תקוותם שיודיע על הצטרפות מידית ומלאה של חיזבאללה למערכה לא התממשה. הכי רחוק שהלך בנאום היה להבטיח ש"כל האופציות מונחות על השולחן" ולא הוסיף מעבר.
אם לא מדובר כאן בהטעיה, וחיזבאללה, צריך לזכור, נמצא כעת בכוננות שיא בלבנון, עיקר נאומו של נסראללה נראה יותר כמו ניסיון להניא את ישראל מפני הנחתת מכה מקדימה על ארגונו. צעד שיהיה, לדבריו, הדבר "הכי מטופש שישראל עשתה בתולדותיה".
גנץ במענה לשאלת ישראל היום: "נסראללה מבין מה יקרה ללבנון אם הוא יעשה דברים שהוא לא צריך לעשות" // צילום: יהודה שלזינגר
גם המילים הרבות שהכביר על ה"הישגים" שרשם לעצמו בעימות המוגבל עם ישראל לאורך הגבול, כמו למשל לאלץ את צה"ל לדלל את הכוחות התוקפים בעזה כדי להעתיק חלק מהם לצפון, מלמדים שנסראללה היה מעדיף להמשיך בדרך זו ולהסלים, כל עוד רף הלהבות נותר נמוך מכזה שגורר למלחמה כוללת.
בפועל גם התאמץ להגדיר עבורנו את שתי הנסיבות שבהם יסלים: האחת, קצב ההתפתחויות בעזה (למשל אם ירגיש שחמאס על סף תבוסה) והשנייה, על פי האופן שבו תתנהל ישראל בגבול הצפון. למשל, אם תגרום לפגיעה קשה באזרחים לבנוניים.
ואחר כך, הוא הבטיח שבמלחמה בעזה, חמאס עתיד לצאת כמנצח למרות ההרס והחורבן "כפי שניצחה לבנון ב-2006", אבל שוכח שהוא עצמו אמר במפורש כי אילו ידע איך תגיב אז ישראל, לא היה ממהר להתגרות בה.
מאז אותה מלחמה, מלחמת לבנון השנייה, ועד היום נסראללה הוא בעיקר גיבור מן הבור. וגם את הנאום הערב נשא מן הבונקר. הוא מודע היטב לסיכונים שייקח על עצמו אם יחליט בכל זאת להצטרף למלחמה ולא בטוח שהוא מאמין לעצמו כשהוא מזהיר את ארצות הברית מן ה"תשובה" שהוא מכין לכוח האדיר, לרבות נושאות המטוסים, שהחישה לסייע במזרח התיכון.
