"אני כאן עבור החיילות שהקריבו את חייהן": התצפיתניות שחזרו לאייש את החמ"לים

הן איבדו את חברותיהן הטובות ביותר, וראו בסרטונים כיצד החמ"ל שהיה ביתן השני הופך לעיי חורבות. אך התצפיתניות ששירתו במוצב בנחל עוז החליטו להתנדב למילואים, כדי להחליף את החיילות שנרצחו או שנחטפו לעזה.

בזמני שגרה תצפיתניות לא משרתות במילואים, מאחר שהחמ"לים חייבים להישאר מאוישים בתפוסה מלאה של חיילות שמרותקות למסכים. הן עזבו עבודה ותוכניות לטיולי שחרור בחו"ל ועלו על מדים, מתוך ציונות והוקרה לחברותיהן שלא ישובו עוד.

"ההרס היה מזעזע"

עוד בטרם התבררו הממדים של טבח 7 באוקטובר, דנה (22) חשבה על התצפיתניות שמשרתות בחמ"ל נחל עוז. היא שירתה שם כמפקדת עד לפני שנה, וכל מחשבותיה היו נתונות לחיילות שהיו תחת פיקודה ושעשרות מהן נרצחו או נחטפו. עוד באותו היום היא הודיעה לצה"ל כי בכוונתה להתנדב למילואים.

"רציתי לתרום להגנת המדינה והאזרחים, אבל אני עושה את זה גם בשביל התצפיתניות", היא אומרת. "כל הזמן מהדהד לי בראש שיכולתי להיות איתן בנחל עוז. היו שם בנות שגייסתי. מי שלא שירתה בתפקיד הזה לא מכירה את ההווי של החמ"ל ואת הקשר המיוחד בין התצפיתניות".

דנה, שמתגוררת בכפר הנוער בן שמן ועובדת בנתב"ג, שוהה בשבועיים האחרונים בחמ"ל ברעים. בין המשמרות היא כמעט לא ישנה. "ראיתי את התמונות של המקום שבו שירתי, את ההרס, וזה היה מזעזע. החמ"ל נשרף, ואיתו גם הלב שלי".

לא חששת לחזור לגזרה אחרי הטבח?

"התהפכה לי הבטן בדרך, אבל אני כאן עבור החיילות שהקריבו את חייהן. לזכרן, חידשנו מנהג שקיים רק אצל תצפיתניות. בכל שישי בישלנו לעצמנו ארוחה חגיגית, שנקראת 'טי טיים', ושרנו שירים שכתבו תצפיתניות על החוויות האישיות שלהן. ביום שישי עשינו 'טי טיים' שונה. התכנסנו במעגל ושרנו רק את השירים, כי אין זמן לבשל כרגע. זה חימם לנו את הלב".

"זה תפקיד קשוח"

לאחרונה ניסתה נועה (21) להיפגש עם אחת ממפקדות החמ"ל בנחל עוז, שבו שירתה, אך לשווא. "היא היתה חיילת שלי ושמרנו על קשר, אבל שתינו עבדנו במשמרות - היא בצבא ואני בנתב"ג. עם הפשיטה מעזה סימסתי לה סימני שאלה, וראיתי רק וי אחד בווטסאפ. כתבתי שאני מתחננת שתענה. היתה לי תקווה שהיא ברחה משם - אבל היא נרצחה".

נועה, תושבת צור יגאל, השתחררה לפני שנה לאחר ששירתה גם היא כמפקדת בנחל עוז. כעת היא מוצבת בחמ"ל יפתח בזיקים, הממוקם ליד הגבול הצפוני עם עזה. "הייתי בטוחה שאני באה לעזור לחיילות שלי, אבל לצערי אני מחליפה אותן. אני מרגישה שהן היו רוצות שנשמור על הגזרה במקומן".

היה קשה לחזור לתפקיד?

"זה תפקיד קשוח, אבל לא חשבתי פעמיים. אני רוצה לעשות מילואים גם אחרי המלחמה, כי צריך לבנות כוח חדש של תצפיתניות ולהעביר להן חפיפה. אני גם ארצה לבקר שוב בנחל עוז. זה היה הבית השני שלי.

"אני מדמיינת את הפחד של התצפיתניות שנרצחו. הן ידעו מה קורה, כי הן שלחו לבני המשפחה הודעות שהן אוהבות אותם. זו סיטואציה מזעזעת. מאז אני מתקשה להירדם, יש לי סיוטים. אנחנו ישנות בחמ"ל וכמעט לא מתקלחות, כי כל יציאה מחייבת ליווי של לוחמים חמושים. להיות כאן זה פחד מתמשך, אבל לא הייתי נוהגת אחרת".

"בשביל החברות שלי"

גם ליאור (21) מתנדבת בחמ"ל יפתח. בשירותה הסדיר היתה תצפיתנית בנחל עוז, תחת פיקודה של דנה. "בהתחלה שמעתי על החדירה לקיבוצים, ומבחינתי החברות שלי בחמ"ל בסדר", היא משחזרת. "השתחררתי לפני עשרה חודשים, ורוב התצפיתניות שם הן חברות שלי. השארתי הודעות לקצינה, אבל לא היה מענה. ואז התחילו להעלות סרטונים בטלגרם, וראיתי את המוצבים ואת הטבח. ראיתי גם את הבנות ששירתו איתי. זיהיתי את השיער, את מבנה הגוף, ואני רואה עוד חברה ועוד חברה ועשרות מחבלים משתלטים על המקום.

"היה ברור לי שאני מתנדבת למילואים ומחליפה את אלו שנרצחו ונחטפו. אני חייבת לסיים את מה שהחברות שלי התחילו. זה בשבילן. אני פה שבועיים בלי לראות את הבית. אפילו להלוויות לא יצאתי. כשאסיים את המשימות, אגיע לנחם את המשפחות".

ליאור אמורה לטוס בפברואר לחופשת שחרור מאוחרת בדרום אמריקה, אך היא משערת שתישאר בארץ. "בגלל שהחמ"לים איבדו המון תצפיתניות, אני מניחה שצה"ל יצטרך אותנו גם אחרי המלחמה. אהיה כאן כמה שירצו. בחמ"ל יש תצפיתניות ומפקדות שהיו כאן בשבת ההיא, ורואים עליהן את הקושי. אחת מהן הפעילה את מערכת 'רואה־יורה' והרגה מחבלים. אני מקווה שהעזרה שלנו מרימה להן את המורל. אנחנו כאן כדי שהאזרחים יידעו שיש מי ששומרות עליהם".