בכל נסיעותיי ברחבי הצפון אני מבחין כבר הרבה זמן במיגוניות שפוזרו במקומות פתוחים, בטרמפיאדות ובצמתים שאין בהם נפש חיה. ככל שחולפים החודשים, קשה להתעלם מהעשב שמכסה אותן עד שכמעט כבר לא מבחינים בהן. בכל פעם עולה בליבי השאלה: למה שמו אותן במקומות כאלה שהסיכוי שמישהו ישתמש בהן קלוש? אין להן אבא או אמא, ואף אחד לא דואג לתחזוקה. בשעת הצורך הן יישארו מיותמות. אין בזה שום היגיון.
אז למה פיזרו אותן דווקא שם? מדוע המיגוניות שאמורות להציל חיים בזמן אמת, לא נמצאות במקומות שבהם אפשר להציל חיים ולהגשים את ייעודן? במושב שבו אני מתגורר, אביבים, הונחו שתי מיגוניות. הן נעולות. למה? אף אחד לא יודע. אצל מי המפתח? גם את זה לא יודעים. ושנית, זה לא מספיק. צריך יותר בכל מקום ציבורי, למקרה שאנשים ייקלעו למצב חירום של ירי טילים ויצטרכו להגן על חייהם. אבל הקריטריונים כנראה מעדיפים את המיגונית בטרמפיאדה או בצומת נידח.
זמן ההתרעה ביישוב צמוד גדר הוא אפס. לרוב, האזעקה תישמע לאחר הבום. אחריו יישמעו עוד מטח ועוד מטח עד להפוגה. לאימהות ולילדים שיבלו בגן המשחקים לא יהיה זמן להגיע הביתה למרחב המוגן. מיגונית - היא שאמורה לספק להם את הפתרון הראשוני.
אנחנו קבענו את גבולות המדינה בעיבוד אדמתה עד המטר האחרון. כמו כל תושבי ישראל, גם אנחנו הולכים למכולת. הילדים שלנו משחקים בגני המשחקים, ובשבתות אנחנו הולכים לבית הכנסת. המושב שלנו נושק לגבול לבנון. חווינו שלל אירועים ביטחוניים, החל מנפילת טילים וימי קרב ועד חדירת מחבלים. אירועים שחייבו אותנו לחזור הביתה אל המרחב המוגן תחת אש.
טוב תעשה מדינת ישראל אם תמצא את עשרות אלפי השקלים הבודדים שעולה מיגונית ותציב אותן ביישובי הגדר. אבל מדינת ישראל ממשיכה להפקיר את ביטחון תושבי הצפון ולהשאירו בידי שמיים.
שמעון ביטון הוא תושב מושב אביביםהממוקם סמוך לגבול ישראל־לבנון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו