טבעת החנק שישראל שאפה לענוד על צוואר איראן משתחררת

ההסכם לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין איראן לסעודיה, אחרי כשבע שנים של נתק, הוא בשורה רעה מכל היבט: הוא מחזק את איראן, מחליש את ציר הנגד, מעצים את השפעתה האזורית של סין באזור על חשבון ארה"ב, ומרחיק את הסיכוי לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה.

עבור האיראנים מדובר בהישג משמעותי, שמשחרר במעט את טבעת החנק האזורית שישראל שאפה לענוד על צווארם. הוא גם מעביר להם מסר שבאפשרותם להמשיך במדיניות הטרור שהם מנהלים - מבית נגד המחאות והאופוזיציה, ומחוץ באמצעות שלוחיהם ובאספקת מל"טים למלחמה של רוסיה באוקראינה - מבלי לשלם על כך מחיר. אלה הם מסרים מסוכנים, שעלולים להגביר משמעותית את הביטחון העצמי של משטר האייתוללות, בטח כשעל הפרק יש חשש גובר כי איראן תחליט לפרוץ לפצצה בזמן הקרוב.

הסעודים נקלעו להסכם הזה כתוצאה מהמשבר המתמשך ביחסים שלהם עם וושינגטון. מה שהתחיל בספטמבר 2019, בהיעדר הגנה אמריקנית מפני מתקפת המל"טים האיראנית על מתקני הגרעין של חברת הנפט הלאומית של סעודיה, "אראמקו", התפתח למשבר אמון עמוק בין שתי המדינות, שגרם לאיראנים לחפש הגנה (או לפחות תעודת ביטוח) גם במחוזות שנחשבו עד כה עוינים מבחינתם.

זה לא אומר שסעודיה ואיראן יהיו מעכשיו "בסטיז", והיריבות בין הסונה לשיעה תישאר כשהיתה, אבל ריאד מפחיתה משמעותית את האיום עליה - לפחות לטווח הנראה לעין - וכתוצאה מכך גם יתאפשר לה לגרוף הישגים משניים, כמו הארכת הפסקת האש בתימן.

מרוויחת־משנה נוספת היא סין, שהיתה שושבינת ההסכם ושתיהנה כעת מדריסת רגל מוגברת באזור, על חשבון האמריקנים. האינטרסים הסיניים הם כלכליים ברובם, אבל המאבק הגובר בין בייג'ינג לוושינגטון יורגש כעת ביתר שאת גם במזרח התיכון - בשורה רעה לגורמים המתונים, ובראשם ישראל, שהעוצמה האמריקנית היא נדבך מרכזי ביציבותם ובביטחונם.

האינטרסים הישראליים נפגעים בשני הקשרים מיידיים נוספים: הראשון - האפשרות לשדרג את היחסים עם סעודיה ולהפוך אותם לנורמליזציה מלאה. השני - הכוונה להקים מערך הגנה אזורי, שיהווה משקל נגד לטהרן. סעודיה אמנם לא בחרה בצד האיראני, אבל היא מתרחקת כעת מהצד הישראלי-אמריקני, וסביר שתנסה ללהטט בין הצדדים ולמקסם רווחים בשניהם.

סכנת הסחרור הפוליטי

המגעים בין טהרן לריאד היו ידועים לישראל, אבל ראוי לתהות מה נעשה כדי לבלום אותם. ממשלת ישראל אמנם צועקת "איראן" בקול גדול, אבל תוצאות מעשיה בשטח דלות למדי. העולם המערבי מתקשה לשתף פעולה עם ממשלה שנתפסת כמחבלת בדמוקרטיה, וצופה בשבר הפנים־ישראלי בתערובת של חשש ותדהמה. זה בא לידי ביטוי בביקורו בשבוע שעבר של שר ההגנה האמריקני, ששמע את הצמרת הישראלית מדברת על איראן וענה בדמוקרטיה ומשפט.

הכאוס הפוליטי בישראל לא נעלם גם מעיני האיראנים ושלוחיהם, מה שמגביר את החשש מפני מיס־קלקולציה, שתגרום למי מהם לנסות לפעול צבאית. זה צריך להטריד בראש ובראשונה את ממשלת ישראל, אבל גם כל אזרח במדינה, משום שמנגנוני הביטחון נאלצים לעסוק אף הם בהשלכות המהפכה המשפטית, מה שמסיט חלק מהקשב שלהם מצורכי הביטחון.

המוקד בימים האחרונים היה חיל האוויר, על רקע הדחתו והחזרתו לשירות מילואים של אל"מ גלעד פלד. פלד הודח, כזכור, בטענה שתיאם את פעולות הסרבנות של אנשי המילואים של חיל האוויר, והוחזר בנימוק שהטענות נגדו התבררו כלא מבוססות. מפקד חיל האוויר, תומר בר, נהג נכון כשאפסן את האגו שלו והודה בטעות, אבל מתבקש לקוות שבעניינים אחרים - קריטיים יותר לביטחון המדינה - חיל האוויר בודק טוב יותר לפני שהוא מקבל החלטות.

אבל השבתו של פלד לשירות רחוקה מלהרגיע את הרוחות. אם החקיקה תעבור במתכונתה המוצעת - צפויה פרישה סיטונית של טייסים, ופרישה מקבילה במערכים אחרים בצה"ל ובזרועות הביטחון האחרות. וכשגם משטרת ישראל נמצאת בסחרור על רקע פעולותיו חסרות האחריות של השר הממונה עליה - ביטחון ישראל עלול לעמוד בסכנה חסרת תקדים, והפעם לא מפני אויב חיצוני - אלא מבית.