חיילים צריכים להיות כפופים למפקד, לא למפלגה

אין דרך נעימה להגיד זאת וגם אין סיבה לייפות את הדברים: משמעות ההחלטה למסור את תיאום הפעולות בשטחים ואת המינהל האזרחי לידיו של בצלאל סמוטריץ' היא פירוק מוסדות המדינה, אובדן הממלכתיות וגרוע מכל – פגיעה קשה בצה"ל וסכנה משפטית ומדינית מיידית למדינת ישראל.

המינהל האזרחי הוא יחידה צבאית, שמנהלת את החיים האזרחיים בשטחי יו"ש שעליהם ישראל לא החילה את ריבונותה. מתוקף תפקידו, הוא אחראי על יהודים ופלשתינים כאחד, ופועל בכפיפות למתאם פעולות הממשלה בשטחים במשרד הביטחון. ראש המינהל הוא תת־אלוף, והמתאם הוא אלוף שחבר בפורום המטה הכללי של צה"ל.

מי שממנה את ראש המינהל האזרחי, כמו את יתר הקצינים הבכירים בצבא, הוא הרמטכ"ל. המינויים דורשים אמנם את אישורו של שר הביטחון, אבל פורמלית אסור לו להתערב בהם, והוא בוודאי לא יכול לכפות את דעתו. ההסכם החדש הופך את הדברים, אבל סלקטיבית - בעוד שר הביטחון ממשיך לפעול על פי הפקודות הקיימות שמבטיחות שהממלכתיות והמקצועיות יישמרו במינוי קצינים כדי לוודא שהפוליטיקה תישאר מחוץ לצה"ל, השר מטעם סמוטריץ' שיפעל "תחת" שר הביטחון ינהג באופן הפוך – ויכניס את אנשיו ללב המערכת.

גרוע מכך, בצבא יש מקור סמכות אחד ויחיד: המפקד. העובדה שסמוטריץ' ימנה את ראש המינהל האזרחי מעלה את השאלה המתבקשת: מי יפקד עליו – השר או הרמטכ"ל? ומי יפקד על החיילים שלו, שימצאו את עצמם משרתים במפלגה פוליטית ולא בארגון צבאי.

ההסכם הזה מחייב לשנות את פקודות מטכ"ל, וגם את חוק יסוד: הצבא, שבו נקבע כי השר הממונה על הצבא הוא שר הביטחון. מדובר בחוק יסוד שנחקק ב־1976 כחלק ממסקנות ועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים, ואשר לא שונה מעולם, ולא בכדי: לכל ממשלות ישראל – כולל חמש הממשלות שפעלו תחת בנימין נתניהו – היה ברור שלא מטמאים את הצבא בפעילות מפלגתית וסקטוריאלית.

כעת, לראשונה, יקבל שר שאיננו שר הביטחון אחריות ליחידות בצבא. זה מצב דברים מוטרף וחסר אחריות. ביו"ש (וגם בעזה) אין הפרדה בין "אזרחי" ל"ביטחוני". לכל החלטה – בנייה או הריסה, היתרי עבודה, חלוקת מים, סלילת כבישים ועוד – יש משמעויות ביטחוניות מיידיות. זאת הסיבה שמתאם פעולות הממשלה בשטחים יושב במשרד הביטחון ומשתתף בכל הערכות המצב הביטחוניות, כך הוא יכול להרים דגל כאשר החלטה צבאית עלולה לגרור השלכות אזרחיות בעייתיות, או במהופך – כאשר להחלטה אזרחית שיקבל יהיו השלכות ביטחוניות.

ההפך ממשילות

מה שיקרה כעת הוא ששתי הידיים במשרד הביטחון יפעלו באופן לא מסונכרן. האחת, שכפופה לסמוטריץ', תפעל לפי האג'נדות הפוליטיות שלה. השנייה, שכפופה לשר הביטחון (ובאמצעותו לצה"ל), תפעל בשם הביטחון נטו. במילים לא מכובסות: שר הביטחון וצה"ל יצטרכו לנקות אחרי השר שיהיה אחראי על המינהל האזרחי, ואם להיות מנומסים עוד פחות – חיילים ידממו על חוסר הסנכרון הזה ועל ההחלטות הפוליטיות שיתקבלו.

וזה עוד לא הגרוע מכל. לשמירת המצב הקיים, שבו מאז 1967 המינהל האזרחי כפוף לצה"ל ואחראי ליהודים ולפלשתינים כאחד, יש גם היגיון משפטי ובינלאומי: כך יכולה ישראל לטעון שבשטחים אין אפרטהייד, כי קיים דין שווה לכולם. זה עמד למבחן לא מעט פעמים (כולל משפטי) וצלח תמיד, בין היתר משום שהייעוץ המשפטי שניתן היה מטעם הפרקליט הצבאי הראשי ולא מטעמם של פרקליטים אינטרסנטים שמונעים מאג'נדות פוליטיות (עניין שגם הוא ישונה כחלק מההסכם הקואליציוני).

כעת, תתבצע הפרדה דה־פקטו: דין אחד ליהודים, דין אחר לפלשתינים. המשמעות ברורה, והחשבון יוגש מיידית. ארגונים כמו BDS יחגגו ויפרחו וממשלות מערביות ימחו והן עלולות גם לנקוט צעדים מעשיים, אבל זאת הצרה הקטנה: בבית הדין הבינלאומי בהאג תלויה ועומדת כבר עתה חקירה בנוגע להתיישבות הישראלית ביו"ש, ההסכם הקואליציוני ומשמעויותיו ישחקו לידי שונאי ישראל ולידי התובעים. לישראל לא תהיה אפילו מראית עין להתגונן באמצעותה מפני ההשלכות הפוטנציאליות של המהלך הזה.

סמוטריץ', כמו אחיו הזמני לרשימה איתמר בן גביר, מדבר רמה בשם ביטחון ישראל והצורך להגן על חיילי צה"ל. אבל האמת היא אחרת: במעשיהם חסרי האחריות הם מרסקים את הצבא ואת אמון הציבור בו, פוגעים ביכולתו להקנות ביטחון, ומסכנים את מפקדיו וחייליו בקרבות מיותרים – בשדה הקרב, וגם בשדה המשפטי.

נתניהו, שכיהן בעבר כשר הביטחון, מכיר היטב את המשמעויות האלה. הוא גם מכיר את תפקידו הדיפלומטי, החשאי, של מתאם פעולות הממשלה, שלא פעם נשלח מטעם המדינה לדבר על ליבם של מנהיגים ומשפיענים בעולם הערבי (כולל במדינות שאין לישראל יחסים עימן), ואת תפקידו של ראש המינהל האזרחי בשימור התיאום השוטף עם הפלשתינים שמשמעותו הצלת חיי אדם.

לנתניהו גם ברורה משמעות הכרסום בסמכויות של שר הביטחון והרמטכ"ל, לרבות בתחום של מינויים (על פי ההיגיון שנקבע כעת, יכולים החרדים לדרוש למנות את ראש אכ"א), ובעיקר בתחום המבצעי. בעבר הוא סיכל הצעות דומות שעלו, כדי לשמור על הממלכתיות והענייניות של הצבא. העובדה שהוא נותן לכך יד כעת מבשרת רעות. המהלך הזה הוא ההפך ממשילות, והוא צריך להיתקל בקריאה ברורה מצד כל מי שביטחון ישראל וקיומה יקר לו: תורידו את הידיים מצה"ל.