ההסכם עם לבנון: הוויתור טקטי, הרווח - אסטרטגי

הסכם המים הכלכליים עם לבנון הוא בשורה, לא פחות. כדרכם של הסכמים הוא אינו נטול פגמים, אך החלופה לו גרועה בהרבה: פוטנציאל להסלמה מסוכנת בגבול הצפון.

להסכם שלושה יתרונות מרכזיים: הראשון, שהוא נערך בין ישראל ללבנון (גם אם שתי המדינות לא יחתמו עליו זו מול זו באופן פורמלי, אלא רק מול האמריקנים כמתווכים). רצוי לא לזלזל בחשיבותו של הסכם, גם אם חלקי, מול מדינת אויב, שבליבה ניצב ארגון טרור שהוא האיום המרכזי כיום על ביטחון ישראל. היכולת לייצר וליישם אינטרסים משותפים היא בבסיסה אלמנט מרגיע ומרסן, בגזרה שבה לא חסרים גורמים שמחרחרים מלחמה.

היתרון השני הוא כלכלי. לבנון היא מדינה מפורקת, חדלת פירעון, על סף אנרכיה. הכסף שייכנס לקופתה יעזור לה לייצב את המערכת. הטענה שהכסף יזרום לחיזבאללה (לטילים ורקטות) היא קשקוש; חיזבאללה לא מממן את ההתעצמות שלו מכספי משלם המסים הלבנוני, אלא מכספי משלם המסים האיראני. חוץ מזה, גם לחיזבאללה יש אינטרס שלבנון תתייצב כלכלית, משום שהוא מואשם (ובצדק) בכך שאחיזת החנק שלו בה מונעת את הבראתה.

היתרון השלישי הוא אנרגטי. ישראל תוכל להתחיל מייד בהפקת גז מכריש, בזמן שבו העולם משווע לגז טבעי והמחירים בעלייה. היא תעשה זאת ללא איום פיזי על אסדות הגז שלה; האסדה הלבנונית - שתוצב ממול לאסדה הישראלית - תהווה גורם מרסן, משום ששתי המדינות יפחדו לאבד נכסים חשובים בים. לבנון גם תקטין את התלות האנרגטית שלה באיראן, ותהדק במשתמע את קשריה עם מדינות מערב אירופה.

החיסרון העיקרי הוא באובדן נכסים אפשריים בים. לא מדובר בגבול, משום שהשטח שבמחלוקת נמצא מחוץ לשטח הריבוני של ישראל, אך בשטח שבו יש לה "זכויות מיוחדות".

לכאורה, לו ישראל התעקשה, היא יכולה היתה לקדוח בשטחים נרחבים יותר ולהפיק גם מהם גז (וכסף), אבל תוך נטילת סיכון ביטחוני לא קטן להסלמה רחבה (וממילא היא תקבל פיצוי כספי מלבנון על הגז שיופק מהשטח "הישראלי"). במילים אחרות, ישראל ביצעה ויתור טקטי עבור רווח אסטרטגי של יציבות בגבול הצפון.

בהנחה שההסכם אכן ייחתם, על ישראל לוודא שחיזבאללה לא מתבלבל לחשוב שאיומיו הם שהביאו לתוצאה הסופית. בין ישראל ללבנון יש עוד כמה נקודות מחלוקת בגבול היבשתי, שחיזבאללה עלול לנצלן כדי להחזיק את איומיו באוויר. חסן נסראללה נשמע אמנם מפויס מתמיד בנאומו שלשום, אך הוא לא יהסס לשוב ולאתגר את ישראל אם יחוש בחולשה מצידה.

אמירות מסוכנות

ההסכם המסתמן הוא שיאו של מו"מ שהחל עוד בתקופה שבה בנימין נתניהו כיהן כראש הממשלה, ויובל שטייניץ כשר האנרגיה. לכן, המתקפה החריפה אתמול של נתניהו והליכוד על ההסכם שהושג היא מתמיהה, לכל הפחות. ראשית, כאמור, כי לא מדובר על ויתור על חלקי מולדת. שנית, כי הטענה שחיזבאללה ישתמש בכסף כדי להתעצם היא מגוחכת, כשהיא מגיעה מפיו של מי שבתקופת כהונתו התעצם הארגון באין מפריע בעשרות אלפי טילים ורקטות, ובאמל"ח מתקדם נוסף. ושלישית, כי ההסכם פירושו יציבות בגבול הצפון - אינטרס ישראלי מובהק שנתניהו, בשנותיו בשלטון, קידש בכל מחיר.

אך חמורה מכל היא האמירה שהליכוד, לו יעלה לשלטון, לא יהיה מחויב להסכם. בישראל הדמוקרטית יש רציפות שלטונית, שבמסגרתה כל ממשלה מחויבת להסכמים שהשיגה קודמתה.

נתניהו יודע זאת היטב, ולא יבטל את ההסכם הזה, בדיוק כפי שלא ביטל את הסכמי אוסלו. אמירותיו בנושא הן לא רק מקוממות, אלא בעיקר מסוכנות: פירושו של ביטול ההסכם הוא פוטנציאל גדול בהרבה להסלמה, ואולי אף למלחמה, בגבול הצפון. ספק אם זאת הבשורה שהציבור הישראלי משווע לשמוע.