קו ישר עובר בין העובדים הערבים בתחנות הדלק שמתקשרים זה עם זה בצעקות מעל ראשי הלקוחות היהודים, לבין הסרטונים שהופצו אתמול ברשתות החברתיות שבהם ערבים מכים יהודים בטליתות בדרכם להתפלל בכותל.
אותו קו בדיוק נמתח בין השתוללות בדואים בכבישי הנגב, כשהם נוסעים בפראות בכלי רכב גנובים ויורים באוויר, לבין הכיבוש התרבותי של מתחמי בילוי ציבורי בירושלים.
חבורות של צעירים ממזרח העיר מגיעות עם רמקולים גדולים, משמיעות מוזיקה לדבקה ומציקות לצעירות שעוברות ברחוב.
אנחנו יכולים להמשיך לצייר קווים כאלה בכל מקום שאליו נפנה בארץ, וכולם יאייתו מסר אחד: אנחנו לא בעלי הבית בארץ שלנו. הם בהחלט מרגישים ככאלה. הרי אורחים לא נכנסים וצועקים בבית לא שלהם. הם משפילים מבט ומתנהגים בנימוס, מודים על מה שהם מקבלים. כמו שהתנהגו הערבים אחרי מלחמת ששת הימים.
אבל אי אפשר להאשים אותם. אם בעל הבית שכח מה שלו בזכות - מישהו יתפוס את מקומו. אין ואקום בעולם. ואם בעל הר הבית שכח את מקומו - הוא לא יהיה בידיו. האחריות תמיד חוזרת אלינו. ואם נלך על קצות האצבעות בבית שלנו, נבוכים מהגודל שלנו, מהכוח שלנו, מהיכולת שלנו - כי בעינינו אנחנו קטנים כעכברים, משתדלים לא להעיר, לא להפריע, מתחשבים כל פעם מסיבה אחרת, מחווים כי אז אולי האורח לא יתהפך עלינו וינסה לרצוח אותנו בביתנו שלנו, בהר ביתנו שלנו - למה שנצפה שהוא ינהג אחרת מאיך שאנחנו מתייחסים אליו?
כשיצאנו ממצרים היינו צריכים לתת לכל דור העבדים למות במדבר לפני שנכנסנו לארץ ישראל. לדור ההוא לא הייתה היכולת הנפשית לשלוט, לכבוש, להיות בעלים של משהו, בטח לא של ארץ, להיות ריבון. הוא היה עם גלותי, עבדותי.
אבל אף שעברו כבר דור ועוד דור ועוד דור מאז הגלות האחרונה שלנו, עוד לא למדנו לשלוט. עצם היותנו כאן הוא נס, שנישא על אדים של אלו שמפעמת בהם מלכות ישראל, אבל הם כה מעטים. אבל זה רק במערכת ששולטת בארץ הזאת. בעם מופיעה תמונת הראי: עם בריא בנפשו, גאה וחופשי. עכשיו רק צריך להתפלל ולפעול שהוא יהיה זה שישלוט, ויהיה בעל הבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו