גם אחרי 7 באוקטובר: זהו עונשו של הישראלי שהעביר חומרים לייצור מטעני נפץ

גם לאחר מתקפת שבעה באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, ובזמן שישראל נלחמה בארגוני הטרור, המשיך איש עסקים ישראלי להעביר לשטחי הרשות הפלסטינית חומרים חקלאיים האסורים להעברה, שחלקם הגיעו לגורמי טרור ושימשו לייצור חומרי נפץ. גם לאחר שנודע לו על הסכנה הביטחונית ועל כך שחומרים שמכר הגיעו לידי גורמי טרור, הוא לא חדל ממעשיו.

היום (ראשון) גזר בית המשפט המחוזי מרכז בלוד על יחזקאל משה, בן 67, בעל עסק ותיק לציוד חקלאי, 18 חודשי מאסר בפועל וקנס של 25 אלף שקלים. על שותפו, נהג המשאית ג'האד וזוז, בן 44 ממזרח ירושלים, נגזרו תשעה חודשי עבודות שירות וקנס של 15 אלף שקלים.

על פי כתב האישום המתוקן, שבו הודו השניים במסגרת הסדר דיוני, משה עסק במשך עשרות שנים באספקת דשנים וחומרי חקלאות והיה בעליה של חברת "חזי משה אספקות וחקלאות בע"מ". במקביל שימש זכיין של חברת עמיר לאספקת מוצרים חקלאיים. החל משנת 2019 ולמשך כשש שנים, פעל יחד עם עובד לשעבר בשם נידאל עוואדה ועם נהג המשאית וזוז להעברת חומרים חקלאיים לשטחי הרשות הפלסטינית, ובהם חומרים דו-שימושיים האסורים להעברה בשל האפשרות להשתמש בהם לייצור חומרי נפץ.

המשלוחים בוצעו בתדירות של אחת לחודש לערך. משה לקח את החומרים מהאספקה שקיבל במסגרת עבודתו כזכיין, ללא רשות, והנפיק תעודות משלוח פיקטיביות על שם החברה הפרטית שלו, שבהן נרשם כי הסחורה מיועדת לנמען בגוש עציון. כך ביקשו המעורבים להסוות את העברת החומרים האסורים ולמנוע את גילויים בנקודות הבידוק. וזוז הוביל את הסחורה במשאיתו, הציג את המסמכים בפני הבודקים והעביר את החומרים לנידאל בחברון, שמכר אותם ללקוחות שונים.

אלא שהפרשה קיבלה משמעות חמורה במיוחד על רקע המלחמה. בין מרץ לאוגוסט 2024 התרחשו ביהודה ושומרון ארבעה פיגועי תופת שבהם נעשה שימוש בחומר דו-שימושי לייצור מטעני נפץ. בספטמבר 2024 נעצר ניזמי בכרי, בעל חנות למוצרי חקלאות בחברון שרכש בעבר חומרים מהמעורבים, בשל מעורבותו במכירת חומרים דו-שימושיים לגורמים שעשו בהם שימוש גם לצורכי טרור. למרות הידיעה על מעצרו ועל הסיכון שהחומרים יגיעו לידי גורמי טרור, המשיכו הנאשמים להעביר חומרים אסורים לשטחי הרשות לפחות בשש הזדמנויות נוספות.

בין היתר, בנובמבר 2024 הועברו 116 שקי דשן, 96 שקי חנקת אשלגן, עשרות שקי חומרים חקלאיים נוספים ו-2.5 טונות של אוריאה. גם במהלך ינואר, פברואר ומרץ 2025 נמשכו המשלוחים. ב-6 במאי 2025 העמיסו השניים חומרים נוספים, ובהם שלושה שקים של חומר דו-שימושי אסור, שמשה ביקש מווזוז להסתיר בארגז הכלים ולא בגוף המשאית. משה צייד אותו בתעודת משלוח פיקטיבית הממוענת ל"משתלות גוש עציון", אולם במהלך הנסיעה נעצר נהג המשאית בידי כוחות הביטחון.

במסגרת ההליך הורשע משה בעבירות של מתן אמצעים לביצוע מעשה טרור, הפרת צו הפיקוח על ייצוא ביטחוני וקשירת קשר לביצוע עוון. וזוז הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הפרת צו הפיקוח על ייצוא ביטחוני וקשירת קשר לביצוע עוון. בניגוד למשה, וזוז לא הורשע בעבירה לפי חוק המאבק בטרור.

בשלב הטיעונים לעונש טענה הפרקליטות כי מדובר במעשים חמורים שפגעו בביטחון המדינה ובשלום הציבור. לדבריה, השניים פעלו באופן שיטתי ולא הפסיקו את העברת החומרים גם לאחר שנודע להם על הסיכון הביטחוני.

בפרקליטות הדגישו כי ממשה, כאזרח ישראלי, היה מצופה לנהוג באחריות מוגברת דווקא לאחר אירועי שבעה באוקטובר ובזמן הלחימה. עם זאת, המדינה הסכימה כי הנאשמים לא פעלו מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה אלא ממניע כלכלי, וכי לא העריכו את מלוא הסיכון הגלום במעשיהם. הפרקליטות ביקשה לגזור על משה 22 חודשי מאסר בפועל ועל וזוז 18 חודשי מאסר.

מנגד, סנגורו של משה, עו"ד חי אוזן, ביקש להימנע מהטלת מאסר בפועל ולהסתפק בעבודות שירות. הוא הדגיש כי מרשו בן 67, נעדר עבר פלילי, נשוי ואב לשלוש בנות, וכי בעקבות הפרשה נאלץ לסגור את העסק שהקים וניהל במשך 33 שנים. לטענת ההגנה, מדובר בחומרים חקלאיים ולא בנשק או באמצעים שנועדו במובהק לטרור, והמעשים לא בוצעו ממניע אידיאולוגי. עוד נטען כי משה מכר את המוצרים במחירים שבהם נמכרו לסוחרים ישראלים וכי לא היה בקשר ישיר עם גורמי טרור.

סנגורו של וזוז, עו"ד דרוויש נאשף, טען כי חלקו של מרשו בפרשה קטן משמעותית וכי תפקידו הסתכם בהובלת סחורה באמצעות מסמכים שסיפק לו משה. הוא הדגיש כי במסגרת תיקון כתב האישום נמחקה העבירה הביטחונית שיוחסה לו בשל קושי ראייתי, וביקש להסתפק בעונש קצר של עבודות שירות.

השופטת מרב גרינברג דחתה את הניסיון להמעיט מחומרת המעשים וקבעה כי הנאשמים פגעו פגיעה ממשית בביטחון המדינה ואזרחיה. בהתייחסותה למשמעות אירועי שבעה באוקטובר כתבה: "אירועי השבעה באוקטובר שינו מיסודם את אופן ההתייחסות למתן שירות בעל מאפיינים אזרחיים ולהברחת ציוד לשימוש אזרחי לרצועה ושטחי הרשות הפלסטינית, הגבול בין שימוש אזרחי לשימוש צבאי היטשטש כמעט לחלוטין".

השופטת הוסיפה כי "כל אמצעי, החל מחומרי בנייה, ציוד חקלאי, תשתיות חשמל וכלה במזון ובסיגריות נושא עמו פוטנציאל סיוע ישיר או עקיף לארגוני טרור". היא הדגישה כי גם ציוד שנועד במקור לשימוש אזרחי עלול לשמש לבניית מנהרות, לייצור חומרי נפץ ולמימון פעילות טרור.

בגזר הדין קבעה השופטת כי משה היה הגורם המרכזי בפרשה, יזם את העברת החומרים והחזיק בידע המקצועי ובקשרים עם הסוחרים בשטחי הרשות. עוד קבעה כי היה מודע לסיכון הגלום במעשיו, אך המשיך בפעילות גם לאחר שהתברר שחלק מהחומרים הגיעו לגורמי טרור ושימשו לייצור חומרי נפץ. לצד זאת הבהירה כי השניים לא פעלו בכוונה לפגוע בביטחון המדינה אלא ממניע כלכלי, וכי לא נמצאה אינדיקציה לכך שנידאל או בכרי השתייכו לארגון טרור.

השופטת התייחסה גם לעובדה שמדובר במקרה תקדימי יחסית, וציינה כי קיים קושי למצוא בפסיקה מקרים דומים של הברחת ציוד דו-שימושי לשטחי הרשות הפלסטינית. היא קבעה כי יש מקום לענישה מחמירה, אך מאחר שמדיניות הענישה בעבירה זו טרם התגבשה, ראוי שההחמרה תיעשה בהדרגה.