בערב יום הכיפורים הציגו במשטרת ישראל נתונים שלכאורה נראים טוב יותר ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. אמנם בשנת 2025 נרצחו 229 בני אדם ב־185 אירועי רצח, ואילו נכון למועד הבדיקה השנה עמד מספר הנרצחים על 209, אך האם די בכך?
בחברה הערבית נרצחו 166 בני אדם ב־144 אירועים בשנת 2026, לעומת 176 נרצחים ב־154 אירועים בשנת 2025. אמנם פחות נרצחים הם פחות אנשים שנוספו לסטטיסטיקה השחורה, אבל השנה עוד לא הסתיימה, וסטטיסטיקה של רצח אינה תעודת ביטחון אישי.
היא בוודאי אינה יכולה לספר לבדה מה מתרחש ברחובות, כי בזמן שסופרים גופות ומשווים טבלאות - עבריינים בישראל כבר לא מסתפקים באקדח שמוחבא מתחת לחולצה. טילי לאו שנגנבו מצה"ל נורו לעבר מתחמי מגורים. רימונים מתפוצצים ליד בתים. מטעני חבלה מוטמנים בלב שכונות. נשק שנועד לשדה הקרב הפך לכלי עבודה בסכסוכים של העולם התחתון.
בזמן שבמשטרה הסתכלו ערב יום הכיפורים על הסטטיסטיקה, הרחובות המשיכו לספק סטטיסטיקה משלהם. בשבוע שעבר הושלך רימון לעבר בית באור עקיבא. למחרת התפוצץ רימון רסס צה"לי ברחוב בכפר שמריהו, בפעם השנייה בתוך כשבועיים שבה אותר באותו רחוב רימון צה"לי.
סדרת אירועים קשים
בנתניה רעול פנים ירה צרור, ככל הנראה מקלצ'ניקוב, לעבר בניין מגורים. באזור נצרת הגיע חמוש על קטנוע, ירד ממנו עם M16 ופתח בירי מסיבי לעבר בית. בכאבול נורה למוות מוחמד יאסין, צעיר תושב טמרה.
אפשר לפתוח טבלת אקסל ולספור כמה נרצחו השנה לעומת השנה שעברה. אפשר גם להסתכל מהחלון: רימונים צה"ליים, קלצ'ניקובים, M16, טילי לאו ומטעני חבלה כבר נמצאים בתוך שכונות מגורים.
ואז היום הגיע הפיצוץ בחולון, עיר הילדים. נער בן 15, שעל פי המשטרה כלל לא היה היעד, נפצע מפיצוץ מטען חבלה בחצר בניין בשכונת ג'סי כהן. במילים הקרות של עולם הפשע אפשר לקרוא לזה נזק אגבי. במילים של משפחה, מדובר בילד שיצא מהבית ונקלע למלחמה שאין לו שום קשר אליה.
קובי לחיאני, תושב חולון, שמע את הפיצוץ ויצא מביתו. "היה עשן. נכנסתי לשביל וראיתי מישהו על הרצפה, כולו מלא דם", סיפר. לדבריו, הנער היה בהלם: "הוא לא הוציא מילה. פתאום הוא קם, התחיל ללכת לכיוון הבית, עלה חצי קומה ונפל בין הקומות. אי אפשר היה לגעת בו. הוא היה מלא חורים. כל צד ימין שלו היה קרוע". שתי דקות קודם, סיפר לחיאני, עברה שם אישה עם שלושה ילדים קטנים. "אם זה היה דקה וחצי קודם, זה היה הורג שלושה ילדים".
בספורט אומרים שהסטטיסטיקה תמיד מתקנת את עצמה. בפשיעה עדיף מאוד שלא לבדוק אם המשפט הזה נכון. כי כשהסטטיסטיקה של הפשיעה מתקנת את עצמה, אלה לא שערים שנכנסים לרשת. הנה סטטיסטיקה שכדאי לחשוב עליה. כמה שניות מפרידות בין מטען שפוצע נער אחד לבין אירוע רב־נפגעים? כמה מטרים מפרידים בין יעד של ארגון פשיעה לבין ילד שעובר ברחוב? וכמה טילי לאו, מטענים ורימונים צריכים להסתובב בידי עבריינים לפני שהמדד לביטחון אישי יפסיק להיות רק מספר הנרצחים?
ובתוך המציאות הזאת, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ממשיך להקדיש חלק ניכר מהמסרים הפומביים שלו להרתעת מחבלים בבתי הכלא. ביולי אמר בראיון כי "המחבלים מרטיבים בלילה", ולאחרונה, כשדיבר על רעיון התנינים בבתי הכלא, אמר: "הם מפחדים מזה".
יכול להיות שהם מפחדים. אבל את משפחתו של הנער בן ה־15 בחולון מעניינת כנראה שאלה אחרת: ממי אמורים לפחד העבריינים שמניחים מטענים ליד בתי מגורים? ומי אמור לגרום להם לפחד? השר לביטחון לאומי אינו מפקד המשטרה, והאחריות הישירה לחקירות ולפעילות המבצעית נמצאת בידי כוחות המשטרה.
מציאות פחות נוחה
אבל הוא השר הממונה על המשרד לביטחון לאומי, והוא בחר להפוך את הביטחון האישי לאחד הנושאים המזוהים ביותר עם פעילותו הציבורית. לכן לגיטימי לבחון את כהונתו לא רק דרך תנאי הכליאה של מחבלים, אלא גם דרך מה שמתרחש מחוץ לחומות בתי הסוהר. ושם המציאות הרבה פחות נוחה לציוץ. טיל לאו שנורה לעבר בית אינו רצח אם איש לא נהרג. מטען שמתפוצץ ליד בניין אינו נכנס לסטטיסטיקת הנרצחים אם הקורבן שורד. רימון שנזרק ולא פוגע באיש הוא אפס בטבלת ההרוגים.
אבל מי שגר בבית שעליו ירו, מי שהילד שלו עבר במקרה ליד מטען ומי שהתעורר בלילה מפיצוץ - לא צריך טבלת אקסל כדי לדעת אם הוא מרגיש בטוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו