ימים ספורים לפני שילדה קיבלה מפתחת תוכנה הודעה על פיטוריה, אף שהייתה בהיריון מתקדם ומבלי שהחברה קיבלה היתר לפטרה. כעת קבע בית הדין לעבודה כי אמנם ההיריון לא היה הסיבה לפיטורים, שנבעו ממשבר כלכלי, אך הם נעשו בניגוד לחוק.
בפסק הדין נקבע גם כי בעל החברה יישא באופן אישי בחובות כלפי העובדת, לאחר שהמשיך להעסיק עובדים אף שידע כי מקורותיה הכספיים של החברה אזלו.
על פי התביעה, העובדת טענה כי פוטרה כשהייתה בהיריון מתקדם, ללא שימוע כדין וללא קבלת היתר מהממונה במשרד העבודה. היא דרשה פיצויים מכוח חוק עבודת נשים, תשלומי שכר וזכויות סוציאליות וכן פיצויים בטענה לאפליה מחמת היריון. עוד טענה כי יש לחייב אישית את בעל החברה, שהיה לדבריה הגורם המרכזי בניהולה, בין היתר בשל אי תשלום שכר ואי העברת כספים שנוכו משכרה לקרן הפנסיה.
מנגד טענו החברה ובעליה כי העובדת התפטרה כבר כארבעה חודשים לפני, ללא מתן הודעה מוקדמת וכי אין בסיס לטענתה שפוטרה. לטענתם, החברה נקלעה למשבר כלכלי קשה שגרם לעיכובים ולחובות, אך לא היה בכך משום אפליה. הם טענו גם כי העובדת הוציאה תלושי שכר בגין עבודה שלא בוצעה וכי החובות הפנסיוניים הוסדרו במסגרת הליך קודם מול חברת הפנסיה.
באשר לדרישה לחייב את בעל החברה אישית נטען כי הרמת מסך היא צעד חריג וכי לא נעשה שימוש לרעה בחברה, לא בוצע עירוב נכסים ולא הוברחו נכסים. לטענתם, בעל החברה אף הזרים מכספו האישי כספים בניסיון להציל אותה.
לא פוטרה בשל ההיריון
בית הדין דחה את גרסת הנתבעים באשר למועד סיום העבודה וקבע כי יחסי העבודה נמשכו עד המועד שטענה התובעת. בפסק הדין נכתב כי גרסת הנתבעים "לא הייתה אחידה", וכי בית הדין העדיף את גרסת העובדת, שנתמכה בראיות חיצוניות, על פני גרסת בעל החברה, ש"לא עשתה עלינו רושם מהימן". בית הדין ציין כי העובדת זומנה לשימוע ביולי 2019 וכי רק באוגוסט נשלח אליה מכתב הפיטורים.
עם זאת, בית הדין דחה את טענת העובדת כי פוטרה בשל הריונה. נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההיריון לבין ההחלטה לסיים את העסקתה וכי הפיטורים נבעו מהמשבר הכלכלי שאליו נקלעה החברה ומסיום פעילות בית התוכנה. בית הדין נתן משקל לכך שכלל עובדות החברה פוטרו בעקבות המשבר ולכך שחלפו מספר חודשים בין הודעת העובדת על הריונה לבין פיטוריה. לפיכך נדחתה תביעתה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
אלא שגם אם ההיריון לא היה הסיבה לפיטורים, קבע בית הדין כי לא ניתן היה לפטר את העובדת במהלך הריונה ללא קבלת היתר מהממונה. החברה לא קיבלה היתר כזה ולכן נקבע כי הפיטורים נעשו בניגוד לחוק עבודת נשים. בגין הפרת החוק נפסק לעובדת פיצוי של 36,800 שקל וכן 20 אלף שקל בגין נזק שאינו ממוני.
האחריות האישית
אחת הקביעות המרכזיות בפסק הדין נגעה לאחריותו האישית של בעל החברה. בית הדין קבע כי הוא היה הגורם הדומיננטי בניהולה וכי המשיך להעסיק את העובדת ועובדות נוספות בשעה שידע שהחברה נתונה בקשיים כלכליים עמוקים ואין בידיה מקור מימון ודאי לתשלום שכרן וזכויותיהן. בית הדין קבע כי בכך הועבר למעשה הסיכון הכלכלי אל העובדות וכי התנהלות זו חרגה מסיכון עסקי רגיל.
לכך הצטרפו המחדלים בהעברת ההפקדות הפנסיוניות, ובהם כספים שנוכו משכר העובדת ולא הועברו ליעדם. בית הדין קבע כי מכלול הנסיבות מצדיק את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובו האישי של בעל החברה בכל החיובים שנפסקו נגד החברה.
בית הדין דחה מנגד את תביעת העובדת לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשל התיישנות. נקבע כי הליך הבוררות שהתנהל קודם לכן בבית דין רבני לא עצר את מרוץ ההתיישנות, בין היתר משום שפיצויי ההלנה לא נתבעו באותו הליך ומאחר שמדובר בזכות קוגנטית שאינה יכולה להימסר להכרעת בורר.
נדחתה גם טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים, שדרשו לקזז יותר ממיליון שקל מהסכומים שייפסקו לעובדת. בין היתר נטען כי העובדת גרמה נזק לחברה באמצעות מחיקת נתונים מהמחשב וכי יש לקזז 890 אלף שקל בגין הנזק הנטען. בית הדין קבע כי לא הוכח שהעובדת מחקה בזדון חומרים, ואף לא הוכחו עצם הנזק, שיעורו או הקשר בין התנהלותה לבין הנזק הנטען.
בסופו של דבר חויבו החברה ובעליה, ביחד ולחוד, לשלם לעובדת 166,928.70 שקל. הסכום כולל בין היתר שכר עבודה, הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים, בנוסף חויבו הנתבעים לשלם לעובדת 15 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין, וכן ריבית בהתאם למועדים שנקבעו בפסק הדין.