הנהג אחז באיבר מינו של הנוסע - אך שרשרת כשלים בחקירה הובילה לזיכוי

האם חקירה משטרתית שלא תועדה כראוי יכולה להפיל תיק פלילי שלם? בבית משפט השלום התשובה הייתה חד-משמעית: כן. נהג אוטובוס שהואשם במעשה מגונה זוכה, לאחר שהשופטת יהודית דורי דסטון קבעה כי הפגמים בחקירה פגעו בזכותו להליך הוגן והותירו ספק ממשי באשמתו. בתוך כך הוצבה במרכז ההכרעה שאלה עקרונית: מה משקלה של חקירה שנערכה בשפה אחת אך תועדה בשפה אחרת, ללא תיעוד קולי וללא חתימת החשוד על הדברים שיוחסו לו.

לפי כתב האישום, האירוע התרחש באוגוסט 2023, כאשר הנאשם, נהג אוטובוס, עצר בצד הדרך לאחר שסיים את מסלולו. המתלונן, שנרדם במהלך הנסיעה, ירד מהאוטובוס ושוחח עמו. בשלב זה, כך נטען, התקרב הנאשם למתלונן והביט באיבר מינו החשוף. בהמשך, לאחר שהמתלונן עלה חזרה לאוטובוס, קרא לו הנאשם לרדת שוב, ואז, לפי הנטען, אחז באיבר מינו מעל הבגדים - עד שהמתלונן צעק והנאשם נסוג.

התביעה טענה כי עדות המתלונן הייתה עקבית ומהימנה, וכי היא משתלבת עם תיעוד מצלמות האבטחה באוטובוס. לשיטתה, גם אם הסרטונים אינם מציגים את רגע המגע עצמו, הם תומכים ברקע לאירועים. בנוסף הדגישה כי לנאשם לא היה הסבר מניח את הדעת לסתירות בגרסאותיו, וכי הודעתו במשטרה מחזקת את החשד נגדו.

מנגד, הנאשם הכחיש את המיוחס לו וטען כי מדובר בתלונת שווא, בין היתר על רקע גזעני. לגרסתו, לא היה מגע מיני כלל, אלא ויכוח שהתפתח לאחר שהמתלונן ביקש טרמפ נוסף והחל לקלל אותו. הוא טען כי דחף את המתלונן במהלך העימות, אך לא מעבר לכך. עוד העלה טענות קשות ביחס לחקירתו: לדבריו, לא הוזהר כראוי, לא הוסברו לו זכויותיו, תוכן החקירה לא הוקרא לו והוא אף לא חתם עליה. בנוסף טען כי ההודעה הכתובה אינה משקפת את דבריו.

בלב הכרעת הדין עמדה ביקורת חריפה על אופן ניהול החקירה. בית המשפט קבע כי החקירה נערכה בערבית אך תועדה בעברית, ללא תיעוד קולי או חזותי, וכי התיעוד הקולי שהיה אמור להתקיים – אבד. לכך נוספו פגמים נוספים: הנאשם לא חתם על הודעתו, לא חתם על טופס זכויות, ולא ניתן לדעת אילו חומרים הוצגו לו במהלך החקירה. השופטת הדגישה כי "הפגם שנפל באי תיעוד החקירה באמצעי קולי או חזותי הוא חמור ומשפיע באופן מהותי על זכותו של הנאשם להליך הוגן".

בהמשך נקבע כי בשל הפגמים אין לייחס להודעת הנאשם במשטרה משקל ראייתי ממשי. בכך נותרה למעשה עדות המתלונן לבדה מול גרסת הנאשם. בית המשפט בחן את הסרטונים וקבע כי הם אינם מכריעים: הם אינם מתעדים את האירוע המרכזי עצמו, ולכן הם "ראיה ניטרלית" שאינה מחזקת אף אחת מהגרסאות.

השופטת בחנה גם את עדות המתלונן וקבעה כי אינה רצופה סתירות מהותיות, אך ציינה קשיים מסוימים, בין היתר סביב מועד הגשת התלונה והאפשרות לשיחה לילית למשטרה שלא הוכחה. לצד זאת נקבע כי גם גרסת הנאשם בבית המשפט הייתה סדורה וקוהרנטית, וכי לא ניתן לייחס לה משקל שלילי רק משום שהתפתחה לאחר עיון בחומרי החקירה, שכן הפגמים בחקירה עצמה מנעו קביעה כי מדובר בגרסה כבושה.

בסופו של דבר קבעה השופטת כי התשתית הראייתית אינה מספיקה להרשעה מעבר לספק סביר. "נותר בליבי ספק באשמתו של הנאשם", כתבה, והורתה על זיכויו.