פדופיל משוחרר רצה לבקר בבית הוריו בצפון - הנפגעים דרשו צו הרחקה

אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה רק משום שקראתם בעיתון לא מזמן על עבריין המין הידוע, אך סופו של מה שתקראו כאן אופטימי יותר, ואפילו ייחודי: פדופיל ששוחרר מהכלא רצה לחזור למקום הפשע, כיוון שהוריו גרים שם וביקור הורים הוא הרי מצווה, אבל בית המשפט קבע - רק פעם בחודשיים, ל־12 שעות לכל היותר, ולצאת מייד מהיישוב.

שאולי (שם בדוי), גבר בשנות ה־30 לחייו ובעבר תושב קיבוץ בצפון, הורשע בביצוע מעשים מגונים בעשרה ילדים בני 8 עד 11 בעת שהיה מדריך לילדים הלומדים בקיבוץ.

בשנת 2016 גזר עליו בית המשפט המחוזי ארבע שנות מאסר בפועל, שקוצרו בעליון לשלוש שנים, ובסמוך לשחרורו מהמאסר אישר בית המשפט בקשה של חלק מהנפגעים לאסור על שאולי להיכנס לקיבוץ במשך שלוש שנים.

בתום שלוש השנים, ביקשו הנפגעים להאריך את הצו המגביל בשלוש שנים נוספות, בטענה שעלול להיגרם להם נזק נפשי אם תותר חזרתו של שאולי לקיבוץ, שבו הם ומשפחותיהם עדיין מתגוררים. המדינה הצטרפה לעמדתם, וגם שאולי הסכים לא להתגורר, לעבוד או ללמוד בקיבוץ - אך הסתייג מהרחקה גורפת.

"כבר שבע שנים לא נכנסתי לקיבוץ", טען, "ומשפחתי, שמתגוררת בו, נאלצת לצאת ממנו כדי לפגוש אותי. ולכן אבקש להתיר את כניסתי לקיבוץ, ולוּ כדי לבקר אותה".

בית המשפט נעתר חלקית לנפגעים, וקבע שלא ניתן לתת צו הרחקה גורף כל עוד הביקורים אינם בתדירות גבוהה יחסית, ולפיכך האריך את האיסור על שאולי רק בשנה וחצי נוספות.

הכרה באופיו של הקיבוץ

אלא שהנפגעים לא ויתרו. הם ערערו על החלטת המחוזי לבית המשפט העליון, והשופטת ענת ברון קיבלה את טענותיהם. "במסגרת האיזון בין הנזק לעוררים לבין הפגיעה בזכויותיו של המבקש (שאולי), ולנוכח אופיו וגודלו של הקיבוץ", אמרה, "אין להסתפק במגבלות שאותן קבע ביהמ"ש המחוזי לעניין מגורים, עבודה ולימודים בקיבוץ".

בנימוק לקביעתה, כתבה השופטת: "הוודאות הקרובה שהמשיב ייתקל בעוררים במסגרת ביקורים אצל הוריו, והחשש מפני נזק ממשי שייגרם לעוררים בשל כך, מטים את הכף לעבר הטלת הגבלות נוספות על כניסתו של המשיב לקיבוץ".

לפיכך, פסקה ברון, יוכל שאולי להיכנס לקיבוץ כדי לבקר אחת לחודשיים בבית הוריו, בין 8:00 ל־20:00, ואז יהיה חייב לצאת מהקיבוץ. באשר לצו עצמו, האריכה שופטת העליון את תוקפו - אך לשנתיים בלבד, ולא לשלוש, כפי שביקשו העותרים.

עוה"ד נדב דגן וחגי שבתאי, המלווים אגודות שיתופיות, מסבירים: "להחלטת העליון יש חשיבות בשני מישורים: הגנה כללית על נפגעי עבירות מין, והגנה מיוחדת על נפגעי עבירות מין בקיבוצים, מתוך הכרה במאפיינים המיוחדים של הקיבוץ".

לדבריהם, "ההחלטה לאסור באופן גורף וממושך כל כניסה לשטח הקיבוץ, ולו כניסה ממוקדת לביקור בבית הוריו, נסמכה קודם כל על גודלו של היישוב. אך השופטת ברון לא הסתפקה בגודלו, והזכירה גם את מאפייניו ואת 'אופיו הקהילתי'. בכך יש הכרה עקיפה באופיים הייחודי של קיבוצים, ובציפייה הלגיטימית והמוגנת של נפגעי עבירה - חברי הקיבוץ ובני הקיבוץ - לחיים שלווים ובטוחים בו".