סייען חיזוק

פותחים תיק:לוחם חשאי ישראלי, או כפי שמקובל יותר לכנותו - סוכן מוסד, יוצא למשימה הראשונה שלו על אדמת אויב. בתחילה, הכל מתקדם בהתאם לתוכנית והלוחם מבצע את כל הצעדים לקראתם אומן - עד שמשהו משתבש, והלוחם וסעייניו נתפסים במחסום דרכים, והוא מובל לחקירה במתקן מבודד. קפיצה בזמן חמש שנים קדימה מביאה אותנו לבית לחם, שם הוא מתגורר בזהות בדויה ומשרת כמתנדב בבית חולים פסיכיאטרי. הוא לא נמצא שם בשליחות המדינה אלא בשליחות עצמית, במטרה לחשוף אוצר ארכיאולוגי קדום.

כריכת הספר (ידיעות ספרים)

גבולות הז'אנר:על העטיפה של "הסדק" מצוין באופן בולט, מלפנים ומאחור, כי שמו האמיתי של המחבר נאסר לפרסום בהוראת הצנזורה. בסוג של התנצלות מסביר המחבר בסוף הספר, כי בשל "עברו הביטחוני" נאלץ לעוות פרטים מסוימים, שנכפו עליו על ידי הצנזורה. באופן אירוני, כותב המחבר, סופר ללא עבר ביטחוני לא היה נאלץ להעביר את הספר את הוויה דולורוזה הצנזוריאלית והיה יכול לפרסם תיאורים אמינים יותר - מזכיר מאוד את ה"על פי מקורות זרים" הרווח בתקשורת. אבסורד מקובל, שמתכתב היטב עם המציאות - וגם עם המציאות המתוארת. מצד הביקורת, הייתי מעדיף סגנון כתיבה רזה ושרירי יותר, פחות עמוס בתיאורים קלישאתיים. לדמויות, למעט זו של גואל, גיבור הספר, לא היה מזיק פיתוח מעט יותר עמוק.

מדד המתח:אם צריך להגדיר ז'אנר לספר הזה, הייתי אומר שהוא שייך לסוגת "פאודה". גם כאן הגיבור חי בתוך שטחי הרשות הפלסטינית, בזהות בדויה, והסיכוי להתגלות מייצר מתח תת־קרקעי מתמיד, המלווה את הנרטיב לכל אורכו. המחבר מייצר אירועים המוכרים לכל אזרח ישראלי מהתקשורת, ומעמת את גיבורו עם המציאות הכל כך מורכבת של חיינו כאן. אבל, החיים עצמם והחיכוך היומיומי עם האוכלוסייה הפלשתינית מחייבים את הגיבור גם להתייחסות "נורמלית" לשכנים ולקולגות, ואף פיתוח סימפטיה אנושית כלפי חלקם. ייאמר מיד שלא מדובר בספר פוליטי, והמחבר עושה מאמץ ניכר שלא להביע עמדה, מאמץ שעולה בידו. המתח מתגבר לקראת הסוף, כראוי, והתעלומה הארכיאולוגית, שנראית קצת תלושה מהמציאות, נפתרת בדרך מפתיעה ומספקת.

השורה התחתונה:מותחן אמין ועכשווי, מעוגן היטב במציאות חיינו.

הסדק, יריב ענבר, ידיעות ספרים, 286 עמ'