מעולם לא הלכה: 50 למותה של לאה גולדברג

לאה גולדברגהיא מסוג האישים שכל ניסיון לכנס את פועלם לתוך אי אילו שורות נידון לכישלון. אולי זו תפארתה, היעדר היכולת לומר שהייתה כך וכך, למנות את כל פרסומיה וכל הישגיה, מבלי לחטוא למי שהייתה, שגדול מסך כל פעליה.

והנה, חמישים שנה לאחר לכתה, שמה עולה על שפתיו של כל ילד, נער ומבוגר האוהבים את הספרות העברית, מדפי ספרים כמעט בכל בית מתהדרים ביצירותיה, ודמותה עודנה מזוהה עם אהבת אדם, ברק וקסם, וגעגוע לניחוח של משהו מפעם.

הקריאה בספריה של גולדברג כיום כמוה ככניסה למנהרת הזמן הלוקחת אותנו לתקופה אחרת, ולרגע או שניים משכיחה מאיתנו את היומיום העכשווי. אך היא אינה קריאה נוסטלגית בלבד, וביצירותיה של גולדברג יש הרבה מעבר לקריאת געגוע – יש בהם רגש ותבונת הלב.

פועלה של גולדברג בזירה הספרותית היה מקיף ורחב. לצד כתיבה לילדים – הספרים "דירה להשכיר", "איה פלוטו", "המפוזר מכפר אז"ר", "ידידיי מרחוב ארנון", "נסים ונפלאות" ועוד, והשירים "פזמון ליקינטון", "כובע קסמים", "מה עושות האיילות" ורבים נוספים, כתבה גם רומן פרי עטה - "והוא האור", את המחזה המופתי "בעלת הארמון", שירים למבוגרים ומסות, ופרסמה תרגומים וטקסטים בעריכתה.

גולדברג אף כתבה ביקורות ספרות, לקחה חלק בעריכת העיתון "דבר לילדים", שימשה כעורכת מחלקת ספרי הילדים בהוצאת "ספרית פועלים", לימדה ספרות באקדמיה והייתה פרופ' לספרות משווה באוניברסיטה העברית בירושלים. יצירתה של גולדברג הייתה ועודנה מושא למחקרים אקדמיים ולמאמרים רבים.

בשנת 1970, לאחר מותה, זכתה בפרס ישראל היוקרתי והמוערך. ויחד עם זאת, כל פרס ממלכתי ורשמי, מכובד ככל שיהיה, מתגמד אל מול הפרס המשמעותי ביותר עבור יוצר פורה המקדיש את חייו לכתיבה – קהל מוקסם, שמספרו הולך וגדל מעת לעת והוא צובר אליו עוד ועוד אוהדים, עיניים סקרניות התרות אחר עוד סיפור ועוד שיר בין מדפי הספרים וכמהות להתוודע לדמויות שגולדברג כה היטיבה לשרטט במילותיה.

היום אנו מציינים חמישים שנה ללכתה, אך למעשה מעולם לא הלכה מאתנו, ונראה כי מקומה בחיי הנצח של הספרות והתרבות העברית מובטח. עודנה אתנו, יחד עם פלוטו, האיילות, הארנבת, הקוקייה והיונה.

•הכל על "האח הגדול" במקום אחד

•פרויקט מיוחד: 2020 בסיפורים

•בקרוב: מיני איחוד של "היי פייב"

•"להיות איתה": עמוס ונועה לא יחזרו

•"זאת וזאת": ככה זה כשנהנים