הרב יונתן זקס הוא אחד העופות המוזרים של המאה ה־21. רב ראשי, לורד, פילוסוף, כותב פורה, דרשן בחסד. כמעט בכל שנה הוא מציב בספר חדש מראה אל מול פניה השונות של החברה בת־ימינו, היהודית והכלל־עולמית.
כגודל כישרונו הרטורי על פה, כך כושר כתיבתו של זקס. כעת מונח לפנינו אחד המאתגרים ביותר מחיבוריו: "לא בשם האל", ניתוח נוקב של תופעת האלימות הדתית במאה ה־21 וקריאת תיגר על המבקשים להצדיקה בנימוקים דתיים.
יש רבנים המוצאים בעיה בכל פתרון, ויש כאלה המוצאים פתרון לכל בעיה. אם לא פתרון, אז לפחות תקווה. זקס נמנה עם הסוג השני. כאופטימיסט ללא תקנה, הוא מבקש לשכנע את קוראיו שהדת אינה הבעיה אלא הפתרון; ובמקרה דנן, שהאלימות היא זמורת זר בכרמה של הדת. כך, לפחות, בכל אחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות: האיסלאם, הנצרות והיהדות.
על בסיס שפע של כתבי דת, יצירות ספרות והגות, מוביל אותנו זקס בשבילים הסבוכים של הקנאות הדתית והאלימות שמדברת "בשם האל". 15 פרקיו של הספר (שתורגם באופן משובח על ידי צור ארליך) מוליכים את הקורא במחוזות הייאוש - אך גם התקווה - שבעולם הדתות.
כריכת הספר (מגיד)
כמנהג חכמים, פותח זקס בגנות ומסיים בשבח. חלקו הראשון של הספר מוקדש לתיאור "האמונה הרעה". כל המילים השמחות של מילון הרוע פורצות כאן: רוע, אכזריות, אלימות, קנאות, שנאות, מחלוקות, מלחמות עקובות מדם. הכל בשם הדת והאל. בשם שמיים, גם אם לא לשם שמיים.
החלק השני, על ארבעת פרקיו, מוקדש ל"אחים". הרב זקס צועד בעקבות בני המשפחה המקראיים, ומצביע על המהפכה שחלה ביחסים בין בניה. קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, רחל ולאה - אלה רק כמה מהדמויות הצבעוניות שמתוארות באופן נפלא בספר.
חלקו השלישי של הספר, והחשוב ביותר לטעמי, מתמקד ב"לב הפתוח", בקריאה להמיר את השנאה שטבועה בגֶנים של רבים ממאמיני הדת בגנים אחרים, של הכרה בסבלו של "האחר".
"לא בשם האל" כתוב בשפה "זקסית" אופיינית - רווית משפטי מפתח שעשויים עד מהרה לשמש ציטטות פופולריות בהקשרים שונים: "הפוליטיקה עניינה כוח, אך לא לכל בעיה פוליטית יש פתרון הכרוך בכוח"; "הדת שואפת אל האידיאלי. הפוליטיקה חיה בריאלי"; "הנבואה היא קול התקווה. האפוקליפסה היא קול הייאוש"; "הדת נושמת את אוויר ההרים הטהור של הנצח. הפוליטיקה היא המולת הכאן והעכשיו" - הן רק דוגמאות אחדות מני רבות. אך הקורא "בין השורות" יגלה כי לא אחת מאחורי המילים היפות חבויות אמיתות יסוד מטלטלות, מאתגרות, לעיתים חתרניות ממש.
שני הפרקים שחותמים את הספר הם המוטו לכולו. "כדי להיות חופשיים עלינו להשתחרר מהשנאה. שום נפש לא נושעה מעולם באמצעות שנאה", כותב זקס, "שום אמת לא הוכחה מעולם באמצעות אלימות. שום גאולה לא הושגה מעולם באמצעות מלחמת קודש. שום דת לא גרפה את הערצת העולם על הצלחתה לגרום סבל לאויביה... ועד שנלמד זאת תוסיף הדת להיות מן הסכנות הגדולות לשלום העולם".
בין קורבנות הטרור מונה זקס לא רק את ההרוגים והפצועים אלא גם את ערכי היסוד של החברה החופשית. "האיסלאם, כמוהו כיהדות", הוא כותב, "מחשיב נפש אחת לעולם מלא" (אך מתעלם - גם בפרק על "טקסטים קשים" שאוסר מלחמת חורמה על הפרשנות הפונדמנטליסטית - מהגירסה המאוחרת של המאמר שחילחלה לדברי הרמב"ם וקנתה לה שביתה בדברי רבים מחכמי ישראל, ולפיה כלל יסוד זה חל רק על "נפש אחת מישראל"). זקס מוסיף: "היהדות, הנצרות והאיסלאם מכירות שלושתן את תופעת מות הקדושים, אך מות קדושים פירושו נכונות למות למען אמונתך, לא להרוג למענה".
"שנינו קוראים בתנ"ך יום ולֵיל, אך אני קורא אור, ואתה - קורא צֵל", מצטט זקס משירו הנפלא של וויליאם בלייק, וסומך לו את מאמרו של שייקספיר: "השֵד יודע לצטט תנ"ך כשזה מועיל לו".
בניסיון להתמודד עם כל אותם טקסטים "קשים" שמשמשים חומרי בעֵרָה נפיצים למאמינים, קורא זקס לקוראיו לדבוק בפרשנים שעיקרו מתוכנם המקורי טקסטים מקודשים נפיצים דוגמת מצוות מחיית עמלק או הג'יהאד, יצקו בהם פנים חדשות ופירשו אותם כך שיעלו בקנה אחד עם עקרונות דמוקרטיים.
זקס מצביע על סכנת העידן המודרני, שבה קיצוני הדת עוקפים את הממסד המתון באמצעות ערוצי תקשורת מודרניים ומפיצים את דברי הבלע וההסתה באופן ישיר למאמינים. "לפתע פתאום נוסקים הרדיקלים לגבהים ופונים אל ההמונים, בעוד הממסד הדתי מקרטע אחריהם כישיש קצר נשימה".
מסביב ייהום הסער. סער של רוע ואלימות. כאופטימיסט, זקס לא נותן לעובדות להסיטו ממסלול התקווה, שבעיניו היא דרך השלום ודרך ההלכה.
לאורך כל הספר, מודגשת חולשת הכוח שאינה מובילה לשום מקום. הספר מציג תמונת עולם שתואמת היטב למשנתו ולעיקרי אמונתו של כותבו. כמעשה ידי דיפלומט רב־אמן, בדרך אלגנטית "מוחלקים" טקסטים דתיים שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם הספר או משדרים מסרים הפוכים אליו. כבכל ספר, הבררנות שנוקט המחבר בבחירת חומרי הגלם לבניינו מחלישה מעט את הטיעון, אך יש בה כדי להפיח רוח רעננה של תקווה בקרב מיליוני המיואשים עלי אדמות מהסיכוי לשלום ולהפיכת הדת מנוף לצמיחה, לא למלחמה.
כך גם מילות הסיום של הספר. "אלוהי אברהם הוא הכוח המציל את חסרי הכוח, האל המאיר פניו למי שחשך עליו עולמו: לעני ולגלמוד, לזנוח ולגר. אלוהים שומע את זעקתם של אלה שאינם נשמעים". מסר של תקווה (גם כאן, תוך כדי התעלמות מהשואה וממיליוני הפליטים הנרדפים בעולמנו גם כיום), שסיומו בקריאה להנעה לפעולה: "אלוהים קורא היום לנו, יהודים, נוצרים ומוסלמים, להשתחרר מהשנאה ומההטפה לשנאה, ולחיות סוף סוף כאחים ואחיות - נאמנים לאמונתנו וקשובים לברכה שניתנה לאחרים בלי קשר לאמונתם".
הייפלו דברים נכוחים אלה על אוזניים קשובות?.
לא בשם האל / יונתן זקס, מאנגלית: צור ארליך; מגיד, 310 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו