לפני 60 שנה בדיוק, בלילה שבין 31 במאי ל־1 ביוני, שב פנחס זקליקובסקי לביתו שבבני ברק, נכנס לחדרו של בנו טולי בן ה־10 ואמר לו בקול שקט ורגוע: "הלילה שרפתי את אייכמן".
זקליקובסקי, בונה תנורים במקצועו, שעבר את שנות המלחמה בגטו לודז' ובמחנה הריכוז בוכנוולד, לא יצא מגדרו. "למחרת אבא הגיע לעבודה כאילו כלום לא קרה", אומר טולי. "שאלו אותו 'איך היה?' אז הוא ענה 'הדלקתי את התנור, הכנסתי את הגופה וזהו. כל מה שעשיתי זה להפוך את אייכמן לאפר'".
"חרותניק בנשמה"
בשנת 1940 ביקר אדולף אייכמן בגטו לודז' כדי לעקוב מקרוב אחר מבצע גירוש היהודים כמהלך מקדים ליישום "הפתרון הסופי". מי שצפה בקצין הנאצי הבכיר מרחוק היה פנחס זקליקובסקי, אז צעיר בן 20.
אייכמן לא שיער בנפשו כי 22 שנה לאחר מכן דווקא אותו צעיר יהודי יהיה מי שיבנה במיוחד עבורו תנור, מעין משרפה אישית, יכניס לתוכו את גופתו ויהפוך את אחד מגדול צוררי היהודים בהיסטוריה ללא יותר מערימה קטנה של אפר.
פנחס זקליקובסקי נולד בשנת 1920 בפולין למשפחה חסידת גור אמידה, שבבעלותה היה בית חרושת לקופסאות קרטון. הוא גדל לצד ארבעה אחים ואחות, וכמו כל יהודי אירופה עבר טלטלה גדולה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. תחילה ברח לבדו, נע ונד ברחבי פולין, בשטחים שהיו אז בשליטת רוסיה, בניסיון להימלט מציפורני הנאצים, אך לבסוף החליט לחזור לחיק משפחתו ולעבור לצידה את הרגעים הקשים.
מגטו לודז' הועבר לגטו בצ'נסטוחובה וב־1944 נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד, שם איבד את אביו, אמו, אחיו ואחותו. "את אבא שלו רצחו במכות ממש מול עיניו", מספר טולי. בראיון לעיתון "יום השישי" ב־1990 סיפר זקליקובסקי כי לאחר שצבא ארה"ב שחרר את המחנה מידי הנאצים, הוא התנפל בזעם על קצין גרמני שעינה אותו ועקר את שתי עיניו.
הוא עלה לארץ ב־1946 על האונייה אנצו סרני, לא לפני שגורש עם שאר המעפילים לקפריסין ובהמשך נכלא במחנה עתלית. מאוחר יותר התגייס לשורות האצ"ל, ובמלחמת העצמאות שירת בחטיבת גבעתי. את שרה לבית נוימן, ילידת 1926 ששרדה את מחנה אושוויץ, הכיר דרך מכרים משותפים. הם נישאו וקבעו את ביתם בבני ברק.
בשנת 1952 נולד טולי, ושנתיים לאחר מכן נולדה אסתר. "הבית היה דתי בסגנון תנועת המזרחי ואני למדתי בישיבה תיכונית", מסביר טולי, שלימים שינה את שם משפחתו לזיו. "אבא היה חרותניק בלב ובנשמה, ולא רצה להוציא פנקס אדום, לכן כמו הרבה מבוגרי האצ"ל הוא התקשה למצוא עבודה. בסוף הוא התחיל לעבוד בטחנת קמח".
ב־1956 הוזמן זקליקובסקי על ידי עמיחי "גידי" פאגלין, ששימש קצין המבצעים של האצ"ל, לעבוד במפעל התנורים שהקים יחד עם אביו. "הוא קיבץ אליו כמה אנשי אצ"ל, ושם אבא למד את מלאכת החיתוך והכיפוף. הוא נהיה ממש מומחה לדבר ושמו הלך לפניו בכל האזור". המומחיות הזו תעמוד לזכותו שש שנים מאוחר יותר.
אדולף אייכמן נולד ב־1906 בגרמניה, ובגיל צעיר היגר עם משפחתו לאוסטריה. כמה שנים מאוחר יותר התגייס לשורות המפלגה הנאצית, שב לגרמניה והתקדם במהירות בסולם הדרגות, עד שמונה לראש המחלקה היהודית בגסטאפו. תפקידו העיקרי היה לוודא את ביצוע התוכנית להשמדת היהודים - "הפתרון הסופי".
בתום המלחמה נתפס אייכמן על ידי הצבא האמריקני בלי שנודעה זהותו, אך הוא הצליח להימלט. הוא נדד עם משפחתו לדרום אמריקה, ולבסוף השתקע בארגנטינה בשם הבדוי "ריקרדו קלמנט". 12 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה החל להגיע לישראל מידע, ולפיו הקצין הנאצי הבכיר מנהל חיים שלווים בבואנוס איירס.
"בשנת 1957 הבן של אייכמן התחיל לנהל קשר זוגי עם צעירה מארגנטינה", מספר איש המוסד לשעבר וחברו הקרוב של טולי, אבנר אברהם. "אייכמן לא ידע שאביה של הצעירה היה חצי יהודי וניצול שואה. כשהאב הבין שמדובר באייכמן, הוא העביר את המידע לד"ר פריץ באואר, שהיה התובע הכללי בפרנקפורט, וזה העביר אותו לד"ר פליקס שנער, שהיה ראש תוכנית השילומים וניהל את המו"מ מול גרמניה בנושא. שנער היה מי שדיווח על כך למוסד.
"כשנה לאחר מכן ניסה המוסד לאתר את אייכמן ונעזר בקצין המשטרה אפרים אלרום הופשטטר, מי שלימים כיהן כקונסול הישראלי באיסטנבול ונחטף ונרצח על ידי ארגון טרור טורקי. הופשטטר הגיע לכנס בארגנטינה, ולאחר בדיקה קצרה הגיע למסקנה שלא ייתכן שאייכמן מתגורר במדינה. כעבור שנה נוספת הגיע באואר עצמו לישראל, ובפגישה שקיים עם ראש המוסד סיפק מידע נוסף - תמונה של אייכמן לצד שמו הבדוי, ריקרדו קלמנט". רק אז, מדגיש אברהם, יצא "מבצע פינאלה" לדרך.
הראשון שיצא לשטח היה איש המוסד צבי אהרוני, שהגיע בפברואר 1960 לבית המשפחה ברחוב גריבלדי וצילם את אייכמן. הוא העביר את התצלומים לבדיקת המשטרה בישראל, וזו קבעה, לפי מבנה האוזן, כי אכן מדובר בפושע הנאצי. חוליית הלכידה שנשלחה לארגנטינה עקבה אחרי אייכמן ולמדה את שגרת יומו, וב־11 במאי 1960 ארבה לו ליד תחנת אוטובוס וחטפה אותו.
תחילה דבק אייכמן בשמו הבדוי, אך במהלך חקירתו, כשנשאל מה המספר האישי שלו באס.אס, דקלם בשטף את הספרות.
בבוקר 22 במאי 1960 הובא אייכמן בחשאי לישראל, מספר אברהם, ומשפטו החל באפריל 1961.
"המשטרה הקימה יחידה בשם 'לשכה 06', שתפקידה היה להכין את תיק הראיות לקראת המשפט", ממשיך אברהם, "ביחידה היו 14 קצינים, שחילקו ביניהם את כל אירופה, אגב בלי להתחשב במדינות צפון אפריקה, כדי למצוא מסמכים, מפות, עדויות ועדים שיהיו מוכנים להעיד במשפט שנפתח בבית העם בירושלים. עורך דינו של אייכמן ניסה לטעון שההליך המשפטי אינו חוקי, מכיוון שמדינת ישראל לא היתה קיימת בזמן האירועים והפשעים שיוחסו ללקוח שלו. מובן שהטיעון הזה לא התקבל".
כמו רבים במדינת ישראל הצעירה, גם זקליקובסקי ובנו טולי האזינו להאשמות התובע הראשי במשפט, גדעון האוזנר. אייכמן נמצא אשם בכל 15 הסעיפים נגדו, ובדצמבר 1961, במשך שלושה ימים, הוקרא פסק דינו. גזר הדין היה מוות בתלייה. מדינת ישראל החליטה כי לאחר שייתלה, גופתו של אייכמן תישרף ואפרו יפוזר בים מחוץ לשטח הטריטוריאלי של ישראל.
באפריל 1962, חמישה חודשים לאחר מתן גזר הדין, חזר זקליקובסקי לביתו בתום יום עבודה במפעל, ובתיבת הדואר חיכתה לו הזמנה לפגישה עם נפתלי פת, בעל סוכנות הרכב סוסיתא ששימש בעבר בעלים של רשת מאפיות. נציגי המדינה פנו לפת עוד במהלך המשפט וביקשו ממנו לאתר בעל מקצוע שיוכל לבנות תנור בגודל אדם.
"הוא התעניין אם אוכל לבנות תנור לפי נתונים מסוימים", סיפר פנחס בראיון ל"יום השישי", "שמעתי את הדרישות ועניתי בחיוב". אז עוד לא ידע זקליקובסקי מהו ייעוד התנור, אך כשהובהר לו שעל התנור להגיע ל־1,800 מעלות צלזיוס, הבין את פשר הבקשה המסתורית. מלבדו, רק עוד שלושה מעובדי המפעל ידעו כי התנור מיועד לשריפתו של אייכמן, ובהם המנהל פאגלין והמהנדס שתכנן את התנור, יואל אדר.
במשך שבועיים עמל זקליקובסקי על בניית התנור, שאורכו היה שני מטרים וחצי, וגובהו מטר וחצי. לימים סיפר טולי לחוקרת השואה נעמי יצהר כי "הוא עשה את זה בשקט מוחלט ובקור רוח עילאי. לא כנוקם וכנוטר. אבא בנה את התנור כאזרח וכאדם חופשי במדינת ישראל.
"איני יודע מה באמת עבר בראשו. הוא לא אמר ואני לא שאלתי. האם חשב על הקשר בין תנור קרמטורי לבין תנור לאפיית לחם? האם ראה בעיני רוחו את הוריו, אחיו ואחותו מתבוננים בו כיצד הוא מקים להם מעין אנדרטה, גלעד או מצבה על קבר שאינו יודע את מקומו? וכבר אין לי את מי לשאול".
בתום השבועיים, ולאחר שנשיא המדינה דאז יצחק בן־צבי דחה את בקשת הערעור של אייכמן - יצא מבצע הוצאתו להורג לדרך. זקליקובסקי התבקש להודיע למשפחתו כי באותו היום יגיע לביתו רק לפנות בוקר. "אבא היה העובד הבכיר במפעל", מסביר טולי, "הוא שימש מנהל העבודה והמסגר הבכיר. הוא שניסה את כל התנורים שעמדו לצאת מהמפעל. אבל המשטרה הודיעה ברגע האחרון שתגיע משאית למפעל כדי להעמיס את התנור לכלא רמלה, שבו בוצע גזר הדין, ואבא לא הספיק לבדוק את התנור. ניסוי הכלים הראשון שעשה היה ממש בסמוך לשריפת הגופה".
"ברחתי מהשואה"
קירות ביתם של טולי וירדנה זיו שבשיכון דן בתל אביב מעוטרים בשלל ציוריו של טולי, שהפך לאמן. "אלה ציורים עוד מהתקופה שבה הייתי נורמלי", הוא אומר בחיוך, רומז על השינוי האישי שעבר. "יש לי הפרעות קשב קשות והציור הציל אותי לאורך כל הדרך. אחרי השירות הצבאי בנ"מ למדתי אמנות בבית הספר אבני, בין השאר אצל הצייר המפורסם יחזקאל שטרייכמן, ויצרתי כל מיני תערוכות".
בכניסה לבית, ממש לפני הסטודיו שלו, תלויות תמונות של בני משפחתו שנספו בשואה. "אני ברחתי מכל הקטע של השואה, ועד לא מזמן לא ידעתי על קיומן של התמונות האלה", הוא מספר, "רק בשנת 2010, לאחר שאמי נפטרה, עליתי לעליית הגג בביתה ומצאתי את התמונות".
מלבד התמונות מצא זקליקובסקי גם את הפריט ששינה את חייו. הוא מוציא דף גדול ומצהיב בעל כפלים מרובים, שאת קווי העיפרון הישרים שמשורטטים עליו מלווים מספרים ומידות באינצ'ים. "זה השרטוט של התנור שאבא שלי בנה לאייכמן", הוא אומר, "ברגע שמצאתי אותו, הרגשתי כאילו אבא אומר לי: 'אתה תעסוק בשואה'. מבחינתי זו היתה הצוואה שלו. הרגשתי כמו מחויבות דתית ונכנסתי לטירוף של יצירה".
שיא הטירוף של טולי היה תערוכה מיוחדת של ציוריו בשם "התנור - משא נפשי", שאותה אצר אריה ברקוביץ, הפיק אבנר אברהם ועיצב לביא צרפתי. מבחינתו של טולי, התערוכה, שהוצגה בתחילת השנה בבית האמנים בתל אביב, היא חלק מהמסע הפרטי שלו להשלים עם העבר של משפחתו וגם עם אביו. לצד התערוכה יצר טולי עם נועם את הסרט "התנור", שהוצג לפני כחודש בסינמטק תל אביב במסגרת "פסטיבל אפוס" לסרטי תרבות ואמנות.
את הפקת הסרט, שאותו גם מימן מכספו, החל טולי כבר בשנת 2012. "אחת המטרות שלי היתה להיפגש עם הגיבורים שהשתתפו במבצע הוצאתו להורג של אייכמן ושריפת גופתו. רציתי להשלים את הפאזל שהתחלתי להרכיב סביב בניית התנור על ידי אבי".
אחד מגיבורי הסרט הוא מיקי גולדמן (96), ניצול שואה ואחד מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אייכמן. "כשהיו מביאים אותו לחדר החקירות, אני הסתכלתי על האיש הזה. עלוב, נעבעך", מספר גולדמן בסרט, "אמרתי 'ריבונו של עולם, זה האיש שהיה מלך היהודים? זה האיש שגירש את ההורים שלי, את אחותי בת ה־10 ואת המשפחה כולה למחנה ההשמדה בבלזץ?'"
גולדמן תיאר בסרט כיצד הרגיש בזמן שחקר את מי שהיה אחראי, בין השאר, לרצח משפחתו. "קיבלנו הדרכה לא לבוא איתו בשיחה אישית. לשמור דיסטנס. הוא היה ערמומי. כשהוא פתח את הפה, היתה לי הרגשה שנפתחים שערי הקרמטוריום".
שמואל בלומנפלד, מי שהיה השומר של אייכמן בכלא, מרואיין גם הוא. בלומנפלד אמור היה להשיא משואה ביום העצמאות האחרון, אולם נפטר כשבועיים לפני כן. הוא גם לא הספיק לצפות בהקרנת הבכורה של הסרט.
"אני רציתי לדעת איך לבן אדם כזה פשוט, שלא מקרין כריזמה, יש רעל כל כך גדול נגד עם שלם", אומר בלומנפלד באחת הסצנות, ובאחרת הוא נותן את המונולוג המצמרר הבא: "אמרו שיש אוכל בשבילו. לקחתי את האוכל, הפשלתי את השרוולים שיראה שיש מספר. הוא אכל, חיכיתי קצת. שאלתי אותו 'היה לך טעים?' שאלתי אם הוא רוצה 'נעכשלאג' - 'תוספת', כמו שאמרו באושוויץ. הוא אמר כן, אז הבאתי לו עוד קצת. ראיתי שהוא מסתכל, אז אמרתי 'אתה מסתכל על המספר שלי? אנשים שלך לא מילאו את התפקיד כמו שצריך. לפי השכל הישר אני לא הייתי צריך להיות כאן. אני הייתי 22 חודשים באושוויץ. אנשים שלך לא עשו כמו שצריך את התפקיד. אבל אני אשמור עליך בסדר".
"אני התנהגתי איתו כמו ג'נטלמן", הוסיף בלומנפלד, "מדבר איתו בגוף שלישי. אבל הייתי 'דוקר' אותו מצד לצד. הוא אמר בבית משפט שהוא לא נגע בזבוב. היה חם (בתא) וזבוב עובר, ופתאום הוא קם מהכיסא עם נעלי בית והורג זבוב בקיר. אמרתי 'אדון אייכמן, אמרת בבית המשפט שלא הרגת זבוב והנה הרגת זבוב על הקיר'".
גם המעשים הקטנים של הקצין הנאצי לשעבר עוררו בבלומנפלד את הזוועות שחווה. "הוא היה מעשן בהנאה ומוציא גלגלים, טבעות, ואני ראיתי את הקרמטוריום. ראיתי איך שורפים את המשפחות שלנו והעשן עולה עד השמיים".
גולדמן מתאר בסרט את הדקות האחרונות של הצורר הנאצי. "אייכמן ביקש נייר, עיפרון וחצי בקבוק יין. הוא רחץ שיניים, התגלח. כמו נאצי ניסה להחזיק פאסון, הוא לא כל כך הצליח. לאחר שהובא לחדר התלייה שבכלא רמלה ונפגש עם כומר, שיבח אייכמן, כך לפי חוקריו, את גרמניה, אוסטריה וארגנטינה. הוא אמר 'אני הייתי מאמין באלוהים ואני מת באמונתי באלוהים'. באותו רגע חשבתי לעצמי 'באיזה אלוהים הוא האמין, הרוצח ההמוני הזה? מי היה האלוהים שלו?'"
"ראיתי את הכומר שבירך אותו", מספר בסרט מי שתלה את אייכמן, שלום נגר. "אמרתי לו 'מה אתה מחזיר אותו בתשובה? זה (שרצח) שישה מיליון, יש לו תשובה בכלל?' הלבשנו לו את החבל וחיזקנו טוב. לחצתי על הכפתור, הדלת נפתחה והוא נפל למטה. הפנים שלו היו לבנות כמו סיד והעיניים נפתחו לרווחה".
"לא שמחתי באופן מיוחד כשניצבתי מול אייכמן שעמד מתחת לעמוד התלייה", מספר גולדמן באחת מהסצנות האחרונות, "לא הרגשתי כלום. לא סיפוק ולא נקמה. איזו נקמה? לא קיימת נקמה על מה שהם עשו לנו".
גם זקליקובסקי ביטל לחלוטין את רגש הנקמה שעשוי היה להיתפס כטבעי. "אין ולא תהיה שום דרך בעולם שיכולה לכפר או לנקום על הזוועות האיומות שחוויתי או ראיתי במהלך המלחמה הארורה", אמר בראיון ל"יום השישי", "בבניית התנור הרגשתי שליחות לסגור פרק היסטורי עקוב מדם של העם היהודי".
עם הורדת גופתו מחבל התלייה, הובל אייכמן לחדר שבו הוצב התנור. "בשש בערב עשיתי ניסיון ראשון והדלקתי את התנור", סיפר זקליקובסקי באותו ראיון ל"יום השישי", "כן, הוא בער יפה". לדבריו, הלילה היה קר במיוחד יחסית לעונה. כמה סוהרים ואנשי משטרה הכניסו את אייכמן לתוך התנור. "ראיתי את הרגליים שלו משתלשלות החוצה", תיאר, "אז לקחתי טורייה, דחפתי אותו פנימה וסגרתי את הדלת. עבורי זה היה מאמץ עליון".
על פי ההוראות, אסור היה לניצולי שואה להשתתף בהוצאתו להורג של אייכמן, מחשש שייקחו את החוק לידיים, אולם מכיוון שזקליקובסקי היה מי שבנה את התנור, הוא הורשה לשהות בחדר בזמן שריפת הגופה ולפקח על כל התהליך.
לאחר שהגופה נשרפה כליל הוכנס אפרו של אייכמן לתוך כד, ובשעה 4:30 לפנות בוקר נלקח לספינה שעגנה בנמל יפו. "נדהמתי לראות כמה (מעט) אפר נשאר מאדם", מעיד גולדמן בסרט, "באותו מעמד נזכרתי בזמן שהייתי אסיר במחנה אושוויץ. כבר ידענו שיש משרפות. כשהתקרבתי ליד הבניין, היה הר של אפר והבנו שזה אפר אדם. נתנו לנו מריצות, ואמרו לנו למלא את המריצות ולפזר את האפר על השבילים של קציני האס.אס.
"באותו רגע, כשעמדתי ליד התנור, הבנתי כמה אלפי אלפים של אנשים היו בהר האפר באושוויץ. זה זעזע אותי. את הרגע הזה אני לא יכול לשכוח. הלכנו לסוף הספינה. התכופפנו, הפכנו את הכד ושפכנו את האפר על הגלים. באותו הרגע אמרתי 'כן יאבדו כל אויביך ישראל', ומישהו ענה 'אמן'".
"אבא בכל זאת סיפר משהו", מוסיף טולי, "הוא תיאר שלאחר שהגופה של אייכמן נשרפה הוא יצא ממתחם הכלא, וכשהביט לאחור, מראה הלילה הקריר, עם גדרות התיל של הכלא והעשן שהיתמר מהתנור הגדול, הזכירו לו את בוכנוולד".
"לא חותם ולא מוכר"
מלבד העדויות של גיבורי פרשת חקירתו והוצאתו להורג של אייכמן, הסרט שם דגש גם על יחסיו של זקליקובסקי עם בנו, ועל הקשיים שחוו בני הדור השני לשואה. "לא היו לנו יחסים מי יודע מה", מספר טולי בסרט, "הוא לא היה מתמסר, והיתה לי תחושה שאני פחות שווה. גם מכיוון שבחרתי להיות צייר. אבא היה אדם כזה גדול, שחוזר מהעבודה עם ידיים שחורות ומלאות בגריז. חשתי שאני כל הזמן צריך להסתתר. היתה לי תחושה שהוא נושא עליו סיפור גדול, ולכן אני לא יכול להתקרב אליו.
"גם לא היה אפשר לחבק אותו. החיבוק האמיתי האחרון שקיבל היה בגטו לודז', כשהוא נפרד מאמא שלו שנלקחה לאושוויץ".
הקשר עם אמא היה טוב יותר?
"כן. הרבה יותר טוב. אולי כי היא ממש הדחיקה את נושא השואה. מבחינתה, זה נראה כאילו זה לא קרה. לכן, בניגוד לאבא, אולי היה לה יותר מקום בשבילי".
בשנת 1968 עברו אמו ואחותו של טולי תאונת דרכים קשה. יממה לאחר מכן נפטרה אחותו, והיא בת 14 בלבד. באחד מרגעי הקִרבה הבודדים שהיו לו עם אביו, ראה אותו בוכה. הוא הודה בפניו, שאמו לא באמת רצתה עוד ילד אחרי שנולד.
"שאלתי אותה על זה, והיא אמרה לי 'גם אותך לא רציתי'. אז הבנתי שגם אם היא לא דיברה בכלל על השואה, השואה היא חלק בלתי נפרד ממנה".
הקטע המרגש הזה, שלטולי קשה מאוד לשחזר, לא היה נכנס לסרט אילולא נועם היה לוקח את מושכות הבימוי. "כל הזמן רבנו", מודה טולי, "אבל לבסוף למדנו לעבוד יחד. בעיקר למדתי לשחרר ולתת לנועם לעשות את העבודה שלו".
נועם (39), בנם השני של טולי וירדנה, אח לעדי, נשוי וגר בתל אביב. הוא למד קולנוע ועוסק בתיעוד מיזמי בנייה מהאוויר ומהקרקע, לרבות גשרים, מחלפים ומנהרות. "הוא שהכניס את הנשמה לסרט 'התנור'", מודה טולי.
לבני הדור השלישי קל יותר, מצד אחד, להתחבר לסבא ולסבתא, ומצד שני, הם פחות אוהבים לעסוק בחומרים כבדים כמו השואה.
נועם: "אם הייתי בוחר לעסוק בנושא מסוים, לא הייתי בוחר בשואה. היתה לי רתיעה גם מזה, וגם מהעבודה המשותפת עם אבא. חששתי מהאינטנסיביות שבעבודה. בסוף הסכמתי, כי היה לי חשוב להראות את האמנות שלו דרך הסיפור הזה, ובשורה התחתונה זו היתה חוויה מאוד טובה. התקרבנו יותר והכרנו זה את זה טוב יותר".
בסרט מופיעים גם הציורים הרבים שטולי צייר מאז נחשף לתרשים התנור של אביו. דמויות אדם, לחם, משרפות, ארובות ומסילות ברזל משמשים בערבוביה ביצירה אחת גדולה, שמנסה לספר את סיפור השואה בעיניו של הדור השני לשואה.
"כשאבא נפטר, בשנת 1999, הרגשתי מין שחרור כזה", מספר טולי, "נכנסתי לפרץ מטורף של יצירתיות, וכשאמא נפטרה וגיליתי את השרטוט, זה מיקד את פרץ היצירה לכיוון השואה".
"התנור, התערוכה והסרט הם עבורי גלעד לבני המשפחה של אבי שנספו בשואה", אומר טולי, "אולי אבא שלי יאהב את היצירה ויקבל אותי".
משהו התרכך בך ביחס לאבא בעקבות התערוכה והסרט?
"כן. בעזרת נועם, שהצטרף למסע שלי, פתאום אבא הרגיש לי הרבה יותר 'חביק'. נועם עזר לי לרכך את כל התהליך מול אבא, גם אם הוא כבר לא נוכח. בסוף נועם יצא אמן כמוני, ולמעשה גם אבא היה יוצר. התנור שהוא בנה היה ראשון מסוגו בארץ. הוא יצר יש מאין".
בימים אלה מתמודד טולי עם מחלת הפרקינסון, שהחלה להופיע בזמן העבודה על הסרט. "עד לא מזמן הסתרתי את יד שמאל הרועדת, אבל לאחרונה החלטתי להפסיק את ההסתרה. מי יודע, אולי יצאתי מהמסע הזה מפויס יותר, גם עם אבא אבל גם עם הפרקינסון", הוא אומר בחיוך.
תמשיך לעסוק בנושא השואה בציורים שלך?
"כן, זה נושא שקרוב אלי. העשייה הציורית מתאימה למסר שאני רוצה להעביר. אני לא חותם על הציורים ולא מוכר אותם. אני מרגיש שהציורים לא באמת שלי. מבחינתי זו לא שליחות, אלא מפעל חיים".
j.v.moshe@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו