צרות עם חומרי הגלם
בתוכנית הכלכלית החדשה שהוצגה בפברואר 1952 ניתן דגש לעניין הורדת יוקר המחיה, והממשלה החליטה לקבל על עצמה את האחריות ליבוא חומרי גלם עיקריים, מתוך ההנחה שהיא תוכל להשיג בעולם מחירים נמוכים יותר לחומרים מאשר תעשיינים פרטיים.
כבר עם פרסום התוכנית הכלכלית עלתה השאלה לפי אילו פרמטרים תחלק הממשלה את חומרי הגלם. החשש היה ששרי האוצר והמסחר והתעשייה ידאגו ראשית ל"אנשי שלומם", כלומר בתי חרושת הקשורים להסתדרות ולמפלגת השלטון מפא"י. ואכן, אחרי שהתברר שהחומרים המיובאים ירוכזו במחסן ענק שצמוד לנמל חיפה בבעלות "המשביר המרכזי" ההסתדרותית - פרצה מהומה, ובעקבותיה התחייב שר המסחר והתעשייה, דב יוסף, ש"בעניין חלוקת חומרי הגלם לא תהיה כל פרוטקציה".
ואולם, אחרי שהחלה הממשלה ביבוא חומרי הגלם, ואלו הצטברו במחסנים, התברר, באמצע מאי 1952, שהמועצה הכלכלית לעניין חומרי הגלם טרם קבעה כיצד הם יחולקו, והסתפקה באמירה כללית ש"רק בתי חרושת שיוכיחו את יעילותם - יהיו זכאים". בעקבות לחצי התעשיינים פרסמה לבסוף המועצה תוכנית מכרזים, "שכן ברור שמי שיציע את המחיר הגבוה יותר הוא בית החרושת היעיל יותר", כך נמסר.
שיטת המכרזים כשלה כבר בתחילתה, כשמספר יצרנים מאותה סקציה היו מתאגדים בחשאי ומתאמים ביניהם מי יגיש את ההצעה הגבוהה ביותר, שתזכה בוודאות, ואת השלל היה הזוכה מחלק לאחר מכן עם חבריו.
בלית ברירה פסלה הממשלה את רעיון הורדת יוקר המחיה באמצעות חומרי גלם באחריותה, וחזרה לשיטה הקודמת של אישור או פסילת בקשות של בתי חרושת ליבוא עצמי של חומרים אלה.
"ומה יהיה על יוקר המחיה?" נשאל אחד מחברי המועצה הכלכלית. תשובתו היתה, בתנאי ששמו לא יפורסם בעיתון: "יוקר המחיה ייאלץ להמתין".
השוק השחור עובר רחוב: מלילינבלום ללוינסקי
הסוחרים הממולחים של שוק הסחורות השחורות, שהיו מתרכזים לאורך רחוב לילינבלום בתל אביב, הוטרדו באופן קבוע על ידי שוטרי האכיפה, וכל אחד מהם תפס לאורך הרחוב עמדה שממנה היה בטוח שיוכל להימלט בקלות בהגיע פקח.
החל מתחילת 1952, כשחלחלה ההבנה שהשהות בלילינבלום פוגעת ב"פרנסה", וששוק הסחורות בשחור אינו תמיד בראש מעייניהם של הפקחים, החלה נדידה של מוכרי הסחורות השחורות מרחוב לילינבלום לרחוב לוינסקי, הדרומי יותר. כתב עיתון "הבקר", שביקר במקום באמצע מאי 1952, דיווח ש"גן העדן השחור עבר ללוינסקי".
מקריאת המאמר מתברר שהסחורות ה"שחורות" מוצגות לראווה ובאופן חופשי בדוכנים, בתוספת סיסמאות שיווקיות שאותן צעקו המוכרים מקצה הרחוב לקצהו: "קרפיון קרפיון - עוד מעט ילך לישון", "בשר טרי - זה עתה הגיע, עוד הבוקר היה על הפרה", "שוקולדה שוקולדה, זולה יותר ממרמלדה", "קילו מרגרינה - רק שלוש לירה", "קילו סוכר - קנה היום, כי לא יהיה מחר".
הסוחרים אמרו לכתב העיתון ש"לא דב יוסף מוריד את המחירים, אלא אנחנו מורידים". במענה לשאלה איך זה שהמחירים בלוינסקי נמוכים יותר מאלו שנדרשו להם בלילינבלום, ענה אחד הסוחרים בלחישה: "בלילינבלום היינו חזירים גדולים, פה אנחנו פשוט חזירים קטנים".
מה קורה לבקבוקי הזכוכית?
בתקופת המנדט, ובמיוחד מתחילת שנות ה־40, שהו בישראל דרך קבע עשרות אלפי חיילים בריטים, וכולם היו צמאים לבירה שיובאה לארץ ישראל בכמויות אדירות - כ־14 מיליון בקבוקים בממוצע בשנה. בבקבוקי הזכוכית של הבירה נעשה שימוש חוזר בתעשיית המשקאות המקומית, אולם אחרי עזיבת הבריטים, בתום המנדט, החל להיווצר בארץ מחסור קבוע בבקבוקי זכוכית.
צו הפיקדון עמד אז על 80 פרוטות לבקבוק שתייה קלה או לבקבוק בירה, ו־200 פרוטות לבקבוק יין. הצו קבע את גובה הפיקדון לבקבוק כמחיר מינימום, מה שדרבן בעלי מכולת רבים לדרוש עד פי שניים מהקבוע במינימום, ובכך לעשות לעצמם קופה נאה מההפרש.
בעוד באירופה עמד מחזור חייו של בקבוק זכוכית ב־1952 על שישה מילויים חוזרים, בארץ הוא עמד על שלושה מילויים בלבד. יצרני המשקאות הקלים והנוזלים האחרים, שחשו מקופחים, התאגדו יחדיו בדרישה לייבא בקבוקי זכוכית. לאחר שהדרישה נדחתה על ידי הממשלה, בשל מחסור במטבע חוץ, דרשו היצרנים להעלות את הפיקדון על בקבוקי זכוכית ל־500 פרוטות. "דרך הפיקדון הגבוה נוכל להבטיח את החזרת רוב הבקבוקים לבתי החרושת", הסביר יו"ר האיגוד, אליהו גרוס.
הפעם אושרה בקשת היצרנים, וסף המינימום לפיקדון הועלה באופן דרמטי.
שנור עם בול מישראל
השירות הבולאי הישראלי הוציא בתחילת מאי 1952 בול לרגל פתיחת בית ציוני אמריקה בתל אביב, שנועדה להתקיים בל"ג בעומר, 13 במאי. פרד מונוסון, איש עסקים אמריקני ומפעילי הארגון בארה"ב, ששהה בארץ באותו זמן (כעבור שנה הוא ייסד את נווה מונוסון), הגה רעיון שיאפשר לארגון הציוני להשיב את ההשקעה של הקמת הבניין: הוא הזמין בדואר ישראל 50 אלף מעטפות שעליהן הודבק הבול הישראלי החדש, בצירוף חותמת יום השקת הבניין. המעטפות נשלחו לבתי 50 אלף חברי הארגון, בתוספת בקשה "להרים תרומה לרגל הגשמת החזון לבית משלנו במדינת ישראל". לא נמסר אם הצעד כיסה את ההשקעה על בית ציוני אמריקה.
מאבק על "מס המים"
ב־1952 החלו הממשלה והרשויות המקומיות "להמציא" אינספור מסים חדשים, עקב העלייה החדה שנרשמה באותה שנה בכל המוצרים והשירותים בארץ. אחד המסים החדשים היה "מס מים", שהוחל על ידי עיריית תל אביב, ובמסגרתו חויבו כל דירה ומבנה בעיר במס שגובהו הושפע מגודל המקום, ממספר חדריו ומהאזור בעיר שבו הוא נמצא.
בישיבת מועצת העירייה שהתקיימה ב־13 במאי 1952 דרשה האופוזיציה - שהורכבה מסיעות ההסתדרות, חרות, מק"י, מפ"ם ומזרחי - לבטל את מס המים. ראש העיר, ישראל רוקח, התנגד והציע הורדה של כ־200 פרוטה מהמס, וזו התקבלה ברוב קולות.
ישראל ענייה בטנורים
המלחין הצרפתי־יהודי הקלאסי הנודע דריוס מיו הגיע לישראל במאי 1952 ושהה כאן שבועיים, שבמהלכם בחן כ־40 זמרי אופרה עבור האופרה החדשה "דוד", שאותה כתב באותם ימים. בצאתו מהארץ דיווח לכתבי המוזיקה הישראלים, שאותם פגש בשדה התעופה לוד, ש"בישראל יש כישרונות בולטים בין הזמרים, ובעיקר בקרב העולים החדשים".
הוא הוסיף שבכוונתו לשנות את תפקידי הקולות (הפרטיטורות) באופרה, "שכן בישראל יש הרבה זמרי בריטון ומעט זמרי טנור, כך שאת תפקיד המלך דוד, שאותו היה אמור לשיר טנור - ישיר בריטון".
הנעלמים / רכב ותחבורה
שטיפת רכב עצמית
שטיפה עצמית של רכב היתה מקובלת בשנים שבהן לא היו עדיין מכוני שטיפה אוטומטיים בכל פינה. הציוד שנדרש למשימה היה סמרטוט, נוזל ניקוי ודלי, שאותו היו ממלאים במים מהברז בגינה ומעצבנים בכך את כל השכנים. אל הדלי המלא היו שופכים נוזל ניקוי "מיוחד למכוניות - מאמריקה". למהדרין היתה גם מטלית צהבהבה שנקראה "ג'ילדה", ובעלי ה"ג'ילדות" טענו בתוקף ש"הן עשויות מעור צבי". נניח.
הצרכנייה / דברי מתיקה מפעם
סוכריות דוכס
דוכס הוא תואר אצולה אירופי, שבהיררכיית התארים נמצא מעל מרקיז ונחות ממונרך. ספק אם עובדות לא חשובות אלו עמדו לנגד עיניו של החייל כשרכש בשק"ם הצה"לי קופסת פח עם סוכריות דוכס, שקנו לעצמן מוניטין בזכות העובדה ש"אם הצבא והשק"ם משווקים מוצר, זה אומר שהוא שופרא דשופרא". הסוכריות יוצרו על ידי מפעל הממתקים צ.ד, שפעל בשנות ה־50 עד שנרכש ב־1958 על ידי חברת "עלית".
החלבנים חוזרים לחלוקה יומית
בחורף 1951/2 ערך צה"ל תמרון צבאי גדול שאליו גויסו גם חלבנים רבים. בשל כך אישרה "תנובה" לחלבניה (כמו בצילום, מ־1952) לצאת לחלוקה אחת ליומיים, ולא מדי יום כרגיל. התמרון הסתיים, וגם החורף חלף, אבל החלבנים דבקו בנוהל החדש. במאי 1952 פרצה מחאת צרכנים בטענה שהחלב שמגיע לבתים אחת ליומיים כבר אינו טרי, במיוחד בימי חום. בתגובה דרשה תנובה מחלבניה לשוב לעבודה היומית, ומשסירבו שיגרה אליהם איום מרומז שלפיו "יש מקום לשקול גיוס של חלבן נוסף בכל קו חלוקה, בגלל העומס". הרמז עבד - והחלבנים המבוהלים חזרו מייד לנוהל היומי
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו