חייל שהשתתף בהתנתקות והתאבד – הוכר כחלל צה"ל

חייל צה"ל שפינה תושבים מיישובי גוש קטיף בעת תוכנית ההתנתקות ב-2005 והתאבד שבע שנים לאחר שחרורו כתוצאה מהדיכאון שבו לקה, הוכר על ידי משרד הביטחון כחלל צה"ל בהוראת בית המשפט.

ב-2005, השתתף חייל בחטיבת הנח"ל בתוכנית ההתנתקות, זאת למרות שהיו לו קשיי הסתגלות בשירותו הצבאי, ולאחר הפינוי לקה בדיכאון והסתגר בבית הוריו. ההורים פנו לקצינת בריאות הנפש ביחידה, אך לטענתם היא התייחסה לדאגתם בזלזול וייחסה את התנהגות בנם רק כבעיית משמעת ולא כבעיה נפשית.

עורך הדין יואב אלמגור, שייצג את המשפחה סיפר כי לאחר מכן, עקב חוסר בטיפול נפשי הולם, החל מצבו של החייל להידרדר, הוא נכלא שלוש שנים בעקבות תקופות עריקות שונות, אובחן כסובל מדיכאון ומנטייה לאובדנות, ולבסוף הוחלט לשחררו מצה"ל על רקע סעיף נפשי, והפרופיל שלו הורד זמנית ל-24.

לדברי הוריו, גם לאחר שחרורו המשיך בנם לסבול מדיכאונות. הוא אמנם הסכים לקבל טיפול נפשי, אך סירב להמשיך בטיפול הפסיכיאטרי, ואף אושפז בכפייה בביה"ח שער מנשה. כ-7 שנים לאחר שחרורו שם הצעיר קץ לחייו בקפיצת מתחת לגלגלי רכבת נוסעת.

לאחר התאבדות בנם, פנו הוריו אל קצין התגמולים במשרד הביטחון, בבקשה להכיר בו כחלל צה"ל, אך קצין התגמולים דחה את בקשתם, וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של הצעיר לבין התאבדותו. אל עמדת משרד הביטחון בדיון צורפה חוות דעת של פסיכיאטר מומחה אשר טען כי בעיותיו הנפשיות של הצעיר החלו כבר שנים רבות עוד בטרם גויס. בנוסף ציין המומחה מטעם משרד הביטחון, כי המנוח סירב לקבל טיפול נפשי ותרופתי, וכמו כן לא דיווח על שום אירוע טראומטי אותו חווה במהלך שירותו. לדברי המומחה, מפני שחלף זמן כה רב - 7 שנים ארוכות מעת שחרורו של החייל ועד למועד התאבדותו – אין לקשור את שירותו הצבאי של המנוח אל מותו.

ההורים פנו לעו"ד אלמגור, וזה הגיש בשמם ערעור על החלטת קצין התגמולים. לדבריו, נעלם כל התיעוד מהטיפול הנפשי שאותו עבר החייל במהלך שירותו וכן משרד הביטחון סירב לאפשר לקב"נים שטיפלו בחייל להעיד במשפטו. לתביעה צורפה חוות דעת של פסיכיאטר מומחה שקבע שהתנהלות הקב"נים במהלך תקופת שירותו של החייל גרמה להתדרדרות במצבו הנפשי.

הרכב דיינים בראשות השופט אפרים צ'יזיק, מבית משפט השלום בחיפה, החליט לקבל את הערעור שהגישו הורי המנוח, באמצעות עו"ד אלמגור. השופט ציין בפסק דינו כי ההידרדרות הפתאומית החלה עם החלטתו של החייל לערוק ולהסתגר בבית הוריו, ולאחר מכן אובחן מספר פעמים על ידי פסיכיאטרים שקבעו שהוא סובל מדיכאון, חשד לפוסט טראומה, הפרעות תפקוד ומנטייה לאובדנות. "ולכן בין אם המחלה התפרצה על רקע השירות או אחרת - אין מידע בנוגע לסיבה - בהחלט יש מידע בנוגע למועד ההתפרצות".

"קצין התגמולים לא הוכיח בראיות פוזיטיביות את הגורם לפרוץ המחלה, ולא עמד גם בנטל לשלול קיומו של גורם סיכון פוטנציאלי בתנאי השירות, ולכן מתקיימת בענייננו החזקה כי מחלתו של המנוח נגרמה עקב השירות - אותה מחלה אשר בסופו של דבר הובילה למותו", כתב עוד השופט. "הלכה למעשה, המערערים מסרו לשירות צבאי נער צעיר, עדין ומופנם, אשר למרות קשיים דידקטיים בגיל ההתבגרות הצליח לסיים את לימודיו בהצלחה ולהתגייס ליחידה קרבית, לשרוד את מסלול ההכשרה, כל זאת ללא תסמיני דיכאון", קבע ביהמ"ש. "אין ספק שהדיכאון הופיע במהלך השירות הצבאי, ולמרבה הצער, לא נטש את המנוח עד ליום מותו".

לפיכך קבע בית המשפט כי הערעור מתקבל במלואו והחייל הוכר כחלל צה"ל. עורך דינו בירך: "פסק הדין מטיל חובה על שלטונות הצבא להקפיד לטפל במצבו הנפשי של חייל, ומטיל אחריות על הצבא גם אם המצב מתדרדר שנים לאחר השחרור".