ניצל באסון הנמר, וחושב על חבריו שנפלו: "המטרה שלי היא להנציח אותם"

כשסמל יהונתן אוחנה נזכר בחודשיים שלפני המלחמה, חיוך מריר עולה על שפתיו. כמ"כ חוד בגדוד צבר של חטיבת גבעתי, הוא שהה אז בפעילות שוטפת בגזרת עזה ומדי יום נתקל עם לוחמיו בהפרות סדר, באימונים של חמאס ובניסיונות להרוס את הגדר.

בסיום כל היתקלות היה להם טקס קבוע. "נכנסנו לנמ"ר, הסתכלנו אחד על השני ונשמנו לרווחה", הוא משחזר. "תמיד אמרנו אותו משפט: 'זה לא הזמן שלנו'. ב־31 באוקטובר זה היה הזמן שלהם. הם חטפו פגיעה ישירה של טיל נ"ט והשאירו אותי בלי כיתה ובלי מחלקה".

11 מלוחמיו של יהונתן (20) נהרגו בתקרית הקשה, המזכירה באופן מצמרר את אסון הנגמ"ש מצוק איתן, אז נחטפה גופתו של סמ"ר אורון שאול. למרות הטרגדיה אוחנה התעקש להיכנס לעזה ולאחר 17 ימים של לוחמה רצופה, בעת היתקלות עם מחבלים, פגעה בכוח רקטת אר.פי.ג'י, הרגה את אחד המפקדים ופצעה שישה – ביניהם יהונתן. רסיס שחדר לגופו נעצר בדרך נס 5 מ"מ מהריאה.

"היתה לי השגחה עליונה מ־11 החברים", הוא אומר עם שחרורו מבית החולים בילינסון בפתח תקווה. "אני מרגיש שהם שמרו עלי באותו יום. יכולתי בקלות למות בעזה. עכשיו אני עובר טיפולים ומקווה לחזור לשרת בגדוד".

"הלוחמים שלי היו מקצוענים"

בוקר 7 באוקטובר תפס את מחלקת החוד ברגילה בבתיהם, אחרי לילה של בילויים ומסיבות. "סמל רועי דאוי התקשר ואמר לי להקפיץ את כולם. נסענו לכיוון הבסיס בצפון כדי לקחת ציוד, ובערב נכנסנו לכפר עזה. ראינו גופות של ילדים ומבוגרים, מכוניות שרופות ובתים הרוסים. נשמתי רגע. אסור להיכנס להלם כי אחרת קורסים. נלחמנו במחבלים שהתבצרו בתוך בתים וחילצנו משפחות. הלוחמים שלי היו מקצוענים ואף אחד לא נפגע. זה לא היה הזמן שלנו".

בגדוד התארגנו לקראת הכניסה הקרקעית. מ"מ החוד, סגן פדיה מרק ז"ל, קבע כי יהונתן ולוחם נוסף יישארו בחוץ לסבב הבא. "הבחירה נפלה במקרה", הוא ממשיך. "התבאסתי. לא עזר לי שדיברתי עם פדיה והמ"פ".

המחלקה נכנסה לעזה בבוקר יום שישי, 27 באוקטובר. "העצבים שלי היו מרוטים ולא ידעתי מה קורה איתם. התייסרתי על זה שנשארתי מאחור. יומיים לפני האסון קמתי בגישה אחרת והשלמתי עם המצב. אמרתי לעצמי שסבא שלי שומר עלי מלמעלה וכנראה יש סיבה למה אני לא עם החברים שלי". 

תחקיר האירוע, שמסתיים בימים אלו, מעלה כי בניגוד להשערה שלפיה מערכת ההגנה "מעיל רוח" לא פעלה בעת פגיעת הנ"ט בנמ"ר, רסיס הצליח לחדור את גוף המתכת וגרם לפיצוץ התחמושת בפנים.

"לא ידעתי כלום. בצהריים ביקש אחד המפקדים שאסע לבית החולים ברזילי באשקלון כי יש פצועים מהגדוד", ממשיך יהונתן. "חששתי. פגשתי שם בנפגע חרדה, איש טכני שהיה על נמ"ר שפינה את ההרוגים. הוא סיפר שלוחמים נפגעו, אמר מה המספר הסידורי של הנגמ"ש, אבל לא קישרתי למחלקה שלי. בינתיים הודיעו לי להמשיך לפצוע אחר באיכילוב בתל אביב. לא קישרתי שהוא היה הנהג של הנמ"ר שהסיע את המחלקה.

"רגע לפני שניגשתי להורים שלו התקשר אחד המפקדים ובישר לי את הנורא מכל. לא קלטתי את סדר הגודל ושאלתי: מי נשאר חי? הוא ענה לי: 'אף אחד'. הייתי בהלם. לא יכולתי לעמוד. ביקשתי סליחה מהמשפחה של הפצוע, יצאתי החוצה והתפרקתי בצורה קיצונית. בחיים לא הייתי במצב כזה. זה היה בכי עמוק של כאב. אף אחד לא מכין אותך לרגע שבו תאבד את כל החיילים שלך".

חשבת מה עבר עליהם ברגעים האחרונים?

"אני יודע בוודאות שהם לא סבלו. הם מתו כגיבורים על קידוש השם ועלו בשנייה לשמיים. בדרך חזרה לבסיס נזכרתי שנפרדתי מהם בחיבוק ואיך רועי דאוי ירד עלי ואמר שעוד רגע הם חוזרים. הבטחתי להורים של הלוחמים שאחזיר אותם שלמים וחיים, ולא עמדתי במילה. היה ברור שאני ממשיך את המשימה שלהם".

בתקרית הנ"ט נהרגו סג"מ פדיה מרק, סמ"ר רועי דאוי, סמ"ר עדי ליאון, סמ"ר הלל סולומון, סמ"ר איתי יהודה, סמ"ר שי ארוס, סמ"ר רועי סרגוסטי, סמ"ר ארז מישלובסקי, סמל עדי דנן, רב"ט עידו עובדיה ורב"ט ליאור סימינוביץ, זכרם לברכה.

יומיים אחרי האסון, ב־2 בנובמבר, הצטרף יהונתן לכוח אחר ונכנס לעזה כקשר של המ"פ. "במהלך שבועיים וחצי לא נתקלתי באזרחים, אבל ראיתי את הפליירים שצה"ל פיזר כדי להזהיר אותם. המטרה היתה להילחם במחבלים, להחזיר חטופים, לטהר מנהרות ולחסל את חמאס. פשטנו על בתים ותפסנו כמויות עצומות של נשק ואמל"ח. בחדר ילדים מצאנו מתחת למיטה רובים ואקדחים. לא הופתעתי. רק מי שחוטף ורוצח ילדים מסוגל להתנהג ככה".

חשבת על החטופים?

"הלוואי שהייתי מוצא אותם. בשלב מסוים הגענו למרתף והיו שם כיסא, חבלים ובגדים קרועים. זה היה הרגע הכי קשה בעזה, כי ידעתי שהיו שם חטופים".

"שאלתי את עצמי: הזמן שלי הגיע?"

בבוקר 19 בנובמבר שהה הכוח בשני מבנים ריקים ונלחם במחבלים שהתקדמו לעברם. "שמעתי שריקה והיה ברור שזה אר.פי.ג'י שנורה לעברנו", מספר יהונתן, "היתה לי חצי שנייה, שבה שאלתי את עצמי 'האם הזמן שלי הגיע? האם אמות עכשיו?'. התכופפתי והיה פיצוץ מטורף. הקרב המשיך ושמעתי עוד שריקה כזו, ושוב פיצוץ.

"המקום היה בעייתי וקיבלנו פקודה לנוע פנימה. ואז נורה לעברנו אר.פי.ג'י שלישי. הוא נורה למבנה ממול, פגע בכוח שם, ורסיסים של הטיל עפו לכיוון שלנו. כאב לי ביד ובאזור החזה. שוב חשבתי שאני מצטרף למחלקה שלי, אבל המשכתי להשיב אש. הרגשתי שהמדים נדבקים לגוף והבנתי שזה דם. פינו אותי בנמ"ר, כשלידי שק שבו נמצא מפקד שנפל בתקרית. בבילינסון אמרו לי שניצלתי בנס". 

למרות הפגיעה מסכנת החיים, יהונתן התאושש במהירות וכעת הוא שוהה בביתו. ד"ר רותם אילון מבילינסון, מנתחת ומומחית בטראומה, מתפעלת מהשיקום המהיר שלו: "בניתוח דחוף הוצא רסיס גדול מדופן בית החזה, שבמזל לא פגע בריאה. יהונתן שוחרר כעבור שבוע של אשפוז ולאחר שעבר שיקום בבית החולים".  

יהונתן, מה תעשה עכשיו?

"אני מעריך שלעזה לא יכניסו אותי יותר. יש לי יותר משנה לשרת וכנראה אחזור לגדוד בתפקיד אחר. אני לא חשוב כרגע, אלא החללים. המטרה שלי היא להנציח אותם, לדבר עליהם ולשבת עם המשפחות".

בקברים שלהם ביקרת?

"לא, זו רק אבן שלא מסמלת עבורי כלום. אני מעדיף להיות עם מי שמסמל אותם, כמו ההורים והחברות".