יש כאלה שמתייחסים לפרשת מלחמת יום הכיפורים מתוך סקרנות מציצנית של הצופים בסרט פורנוגרפי. כאילו אומרים, זה סוג של בידור היסטורי זול מהעבר הרחוק, שאמנם יש עדיין שסובלים ממנו, אבל אין לו נגיעה רלוונטית להווה.
אז מוטב להתייחס למסמכי יום הכיפורים כאל הזדמנות לפענח את הדינמיקה שליוותה את אחד המשברים המסוכנים בתולדות המדינה.
חשיפה מיוחדת - לחצו למעבר לארכיון המדינה על יום הכיפורים
כבר ביום השני למלחמת יום הכיפורים (7 באוקטובר), הבינה ראש הממשלה גולדה מאיר את הטעות הגורלית שלה: "אם חלילה נעמוד עוד פעם במצב כזה, צריך לצפצף על העולם ולתת לצבא לפתוח. כולנו היינו בדעה אחת אתמול בעניין זה (לא מכת מנע). אתמול זה נראה כאילו זה היה לפני חודש ימים. דדו אמר לי: תני לי אפשרות". היא קוננה על כך שישראל גם לא זכתה באהדה בינלאומית, בכך שאפשרה לערבים לפתוח במתקפה נגדה ראשונים: "אנו רשומים לטוב רק אצל האמריקנים".
מחדל מודיעיני - כנרטיב מוסווה
נראה שחלק מהמסמכים מתפרסם רק עכשיו, או שחלקים שבעבר צונזרו פתוחים עכשיו, כי היה בעבר עניין ליצור נרטיב בלעדי של מחדל מודיעיני שמוביל להפתעה. אם זאת הפתעה, אז אין דיון בשיקול דעת או בהחלטה מוטעית; אמנם יוצא שאנחנו מוכי עיוורון וטיפשים, אבל זה מפחית ממידת האחריות.
וכך, בדיון של הקבינט הביטחוני בין 8 ל־9 בבוקר ב־6 באוקטובר, כשש שעות לפני פרוץ המלחמה, קובע שר הביטחון משה דיין: "באשר למכה מונעת, מבחינה מהותית, לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת הפעם... על סמך הידיעות שיש עתה, לא נוכל להכות מכה מונעת - אפילו חמש דקות קודם אי אפשר. עקרונית, אם לא יפתחו באש, לא נפתח באש". זאת אומרת, דיין עדיין נתלה באפשרות שלא תיפתח מלחמה.
למי שכבר נחשף למסמכים רבים בעבר משנת 73', יש תחושה של חידוש בשני דברים: החשיפה של דיין - אפשר להבין למה השותפים להנהגה הלאומית הביטחונית נבהלו ממנו וחשבו שמנהיגותו קרסה; וכן בתמלילים השונים ניתן למצוא רמזים לשימוש בנשק לא קונבנציונלי, בין אם כאיום ובין כמשהו מעבר לזה.
בשעות שלפני המלחמה הרמטכ"ל רא"ל דדו אלעזר מציג את עמדתו הברורה: "מבחינה אופרטיבית אנו מסוגלים היום ב־12 (שעתיים לפני המלחמה), להשמיד את חיל האויר הסורי בשלמותו. אנו צריכים אחרי זה עוד 30 שעות (ייתכן שזו טעות; א"ל) לחיסול מערך הטילים. אם הם מתכוונים לתקוף ב־17, בשעה זו חיל האויר יפעל בחופשיות נגד הצבא הסורי. זה מה שאנו יכולים לעשות. אותי זה מאוד מפתה מבחינה אופרטיבית... יש זמן של ארבע שעות להידברות עם האמריקאים".
דדו מציג את האלטרנטיבה שהיא, "חיל האויר מוכן לתקוף במקביל... מה שמקנה לנו את הסיכויים הטובים ביותר. זו מכה מונעת על סוריה היום, לפני הצהרים".
תרגילי מלחמה, מוסר ונשק בלתי קונבנציונלי
אלא שהקברניטים חיים בהרגשה שפעולות מסוימות יכולות למנוע את המלחמה. למשל, כפי שמציע "האיש של צביקה" (אשרף מרואן), להדליף את הידוע לישראל - כלומר, שסאדאת ואסד יידעו שאין להם הפתעה מול ישראל. "לתקוף במקביל", הכוונה שחיל האויר יהיה בדריכות לבצע את ההתקפה נגד חיל האויר הסורי או המצרי דקות ספורות לאחר שהמתקפה של שני הצבאות מתחילה.
כל ההנהגה באובססיה של "הידברות עם האמריקאים" (קיסינג'ר), ודיין מדגיש: "צריך שיהיה ברור שלא אנו התחלנו במלחמה". למחרת השקפתו היא ש"כמויות הנשק שלהם הן אפקטיביות. היתרון המוסרי שלנו אינו עומד מול המסה הזאת..." וכאן הוא אומר באנדרסטייטמנט את מה שהאנשים סביב השולחן מבינים: "יכול להיות שיש מחשבות אחרות איך לפעול במצב זה".
"יגידו אתם נמר של נייר", מוסיף דיין, וגולדה: "העולם הזה לא מתחשב בשום דבר. יגידו נתנו לכם נשק - עמדתם. עכשיו גם נשק לא עוזר". ב־19 באוקטובר, כשישראל דוהרת לניצחון בגדה המערבית של התעלה, עולה חשש שסאדאת יפעל מתוך ייאוש ומחליטים להעביר לקיסינג'ר כי "אם יפעיל נשק מסלים כמו טילי קרקע-קרקע או גזים, ישראל תמצא את הדרך להשיב". שוב הכוונה (ככל הנראה) לנשק בלתי קונבנציונלי.
ממש בימים הראשונים, כשדיין אומר שאינו "רואה שום אפשרות לנפנף אותם מעבר לתעלה", הוא מוכן לקבל הפסקת אש במקום, "איפה שעומדים", כלשונה של גולדה. "אני קונה", אומר דיין. שניהם רואים את המצב במונחים של טלטלה קיומית, שזו חזרה למלחמה ב־1948. גולדה האמינה אחרי המלחמה שאסד רצה את הגליל וסאדאת את שאר ישראל. ב־19 באוקטובר, כשצה"ל דוהר לכיתור ארמיה 3, קיסינג'ר מתלהב ואומר לשגריר דיניץ, שישראל צריכה להנחית על הצבא המצרי "מכת מוות".
תפיסת הניצחון באה על רקע תחושות הייאוש של הימים הראשונים. אבל מתברר שהאמריקנים וגם הרוסים והסינים מחשיבים את תוצאות המלחמה כניצחון ישראלי. ק' סיפר ב־22 באוקטובר כי "הרוסים בהרגשה שמצבה של מצרים חמור... הם חשבו שהולך רע למצרים, והוא משוכנע שהם שקלו אפשרות של הכנסת כוח רוסי לזירה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו