פורים, יום שישי, מארס 2015, שיאו של החג ברחובות ירושלים. אני שוטרת במג"ב. יצאנו למשמרת במרכז העיר כדי להגן על התושבים.
אחרי תדריך יצאנו קבוצה של שוטרות לכיוון הרכבת הקלה, וברגע אחד זה קרה - פיגוע דריסה. רכב הגיח מולנו, ובתוכו מחבל חדור מטרה עם שנאה גדולה בעיניים. המחבל עלה על המדרכה ודרס אותי, את שתי חברותיי לצוות, את הקצינה שלי ואזרח. בזמן שאני שרועה על הכביש, המחבל יוצא מהרכב ורץ לעברנו עם גרזן. המטרה - וידוא הריגה. כשנשמעו יריות, הבנתי שהשוטרים שהיו בזירה נטרלו אותו.
נדרסתי ראשונה, אני לא זוכרת איך ואיפה הוא פגע בי. התעוררתי לקול יריות וסירנות, לא יכולתי לצעוק לעזרה, נלחמת על כל נשימה בכל שנייה שעוברת, לא יכולה לזוז מהשברים בגב. חברותיי שמרו שאהיה ערנית, ובזכותן נשארתי בחיים.
אחרי האשפוז הועברתי לשיקום במחלקה האורתופדית. השיקום ארך קצת יותר משנתיים, ובין לבין היו ניתוחים ואשפוזים. לאחר שחרורי המשכתי את הטיפולים בבית הלוחם. עברתי סדרת טיפולים ארוכה, השתתפתי בחוגים ובפעילויות שונות שסיפקו ארגון נכי צה"ל ואגודת הידידים של הארגון, שהועילו מאוד לשיקומי.
למזלי עמדו לצידי קרוביי, שלא ויתרו עלי לרגע, והמשיכו לדחוף אותי לבחור בחיים - ולא להיתקע בעבר. בזכות תמיכתם בזמן השיקום, הבנתי שאין ברירה - אני חייבת להתמודד, להגיד תודה על מה שיש, ועל כך שקיבלתי את חיי במתנה.
במהלך שיקומי, הכרתי חבר שלצערי הרב היום כבר איננו. שמו נתן ז"ל, והוא אמר משפט שעד היום נוגע בי ומלווה אותי: "כל אדם שאתם פוגשים נלחם במאבק שאתם לא יודעים עליו. תהיו נחמדים. תמיד".
אז מכיוון שהיום הוא יום ההוקרה לנכי צה"ל, והיום אתם מקשיבים לנו, יש לי בקשה אחת - תאהבו יותר ותשנאו פחות, היו רגישים, אכפתיים ואמפתיים. היו עם מודעות ומעט רגש לסביבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו