"חשבתי שאתקשה להתרגש באושוויץ – טעיתי"
מפקד בסיס "עובדה" של חיל האוויר יצא במסגרת משלחת "עדים במדים" למחנות ההשמדה • בטור מיוחד הוא מספר על התחושות: "אילו פרומה ושרה ידעו רגע לפני מותן, שנגיע, באיחור. שאחיהן הקטן שטרם נולד ידהר בטנק יורק אש"
,עודכן
בוקר שבת, אחריליל הסדר. שמש נעימה, ראות אינסופית. ב-9:30 דפיקה בדלת. רב הבסיס עטוף טלית לוחץ יד ושואל, במחילה, אם אוכל להצטרף להשלים מניין.
התפילה מתקיימת בגן ילדים שבשיכון המשפחות. תוך כדי חיפוש מתמיד (בהצלחה חלקית) אחר העמוד הנכון בסידור התפילה, התמונה מתבהרת – יום יפה ושקט, מניין גברים וכמה ילדים בתפילת חג, סביבנו משחקים ותמונות של ילדי הגן מטיילים, לומדים. צוחקים.
ישראל, בסיס חיל האוויר עובדה, 2018. מובן מאליו. ממש לא.
שבוע קודם שבנו ממסע"עדים במדים". האמת? יצאתי אליו ספקן. תהיתי עד כמה באמת ייגע בי. חשבתי שהביקור יסתכם כמעין "ביקור במוזיאון" – מעשיר, מלמד, מחכים. וזהו. טעיתי.
בערבו השלישי של המסע התיישבה בחזה תחושה שהאוויר דחוס וכמעט קשה לנשימה. לא הזמן ולא השלג שעטף בלבן את האדמה, הצריפים והיערות הצליחו לרכך או להסתיר את שקרה. המקומות שביקרנו בהם רדופים. הכל עדיין שם, דחוס באוויר.
קצינה במשלחת "עדים במדים" // צילום: דובר צה"ל
כי עדיין, ב-2018, האוויר במחנות דחוס במיליוני פרידות שקרו בחטף או שלא התאפשרו כלל והותירו חלל נצחי. דחוס בחוסר אונים מייסר של אבות ואימהות שלא יכלו להקל במאומה על מצוקת ילדיהם, על בכיים. דחוס ברוע אנושי-שטני שלא הסתפק בהרג "אויבים" מומצאים, אלא ביקש להשפיל, לבזות ולחלל כבוד אדם. דחוס בהדי מעשי גבורה והתנגדות – מהישרדות אישית ושמירת צלם ועד לניסיונות נואשים לפגיעה באויב הנאצי.
האוויר בפולין דחוס באינספור רגעים, שניות בודדות, בהן השתנו חייה של משפחה, מה שהיה לעולם לא יהיה עוד. שניות בודדות בהן חיים רגילים של אושר ושגרה הופכים לגיהינום לא יתואר ולא מוסבר.
המסע הזה לפולין ממיר תובנות שגורות ומופשטות לכדי ידע מעשי: הצורך להישמר משיפוטיות המבוססת על דעה קדומה, החשיבות של הביקורתיות במיוחד כש-"לכולם הכל ברור", ההבנה שרגישות ותשומת לב של אחד – יכולה לשנות חיים לאחר, ובעיקר ההכרה בצורך, בכורח העז, שבקיומה של מדינה חזקה ומלוכדת, צבא חזק, בקיום עוצמה שתמנע מעוד הורים יהודיים להיות חסרי אונים מול השפלת ילדיהם וגזלת חייהם.
קצין במשלחת "עדים במדים" // צילום: דובר צה"ל
חזרה לליל הסדר בבסיס, 2018.
לראשונה בשירותי אירחתי השנה את הוריי ואחותי בסדר עם החיילים. קראנו את "והיא שעמדה", ולימיני אבא שלי, שריונר שב-1973 עצר בגופו יחד עם חבריו לגדוד 113 את המצרים, רגע לפני חורבן.
אני נזכר באחיותיו הגדולות, שרה ופרומה, אחיות שלעולם לא יכיר, ילדות קטנות שנרצחו בבורות המוות בפונאר, בגיל של ילדיי. אילו רק ידעו בקיץ 1941, עירומות בבור עם אימן, רגע לפני מותן, שתהיה הצלה. שנגיע. באיחור, אבל נבוא. שאחיהן הקטן שטרם נולד עוד ידהר בטנק יורק אש במדבר ויגן על המדינה מתוך ענני אבק. הלוואי, שכשהביטו מעלה בתחינה, מצפות לנס משמיים, לפחות היו יודעות שבעתיד אחייניהן יטוסו שם במטוסים עם מגן דוד כחול על הכנפיים.
חוזרים לבסיס משדה התעופה. אחרי אושוויץ ומיידנק, כמה טוב לראות בסיס ללא מגדלי שמירה שחורים מתנשאים. דודו, נגד מהמערך הטכני אומר "טוב לחזור למקום בו השער מונע מזרים להיכנס, ולא מונע יציאה".
חזרה לילדים. לפקודים. למשימות. לאחריות שהיום ברורה אפילו יותר – להמשיך ולשאוף להיות בני אדם טובים יותר. הטובים ביותר.
את הזוועות, את מה שגרם להן, את השמות, הפנים, הסיפורים והסבל – לזכור. את כל הטוב שיש לנו כאן היום, וגם את מה שנדרש לתקן – רק שנדע להעריך ולשמור. זו חובתנו - וזכותנו. זו אחריותנו.
הכותב הוא מפקד בסיס ''עובדה''
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו