"שמעתי על חיילים רבים שהקמע שקיבלו הרגיע אותם"

בימים אלו של מלחמה מתמשכת, כשאי ודאות מקיפה אותנו מכל עבר, יש מי שמחפשים עוגן - משהו שיעניק תחושת שליטה ובטחון. עבור א', לוחם גולני במילואים ואמן בוגר תוכנית התואר השני לאומנויות בבצלאל, הקמע הוא הרבה יותר מאובייקט מיסטי - הוא חלון הצצה אל הנפש האנושית בזמני משבר.

מהאמנות לשדה הקרב וחזרה

א', שגדל באפרת בבית דתי-לאומי, שירת שלוש שנים בגדוד 12 של גולני. לאחר טיולים במזרח הרחוק ואוסטרליה, פנה ללימודי אמנות בבצלאל והקים סטודיו בסדנאות האמנים בטדי שבירושלים.

"בעקבות ניתוח מורכב בכתף שעברתי זמן קצר לפני ה-7.10, קיבלתי פטור רפואי משירות מילואים בתחילת המלחמה", מספר לוי. "אחרי שנה של החלמה, כשחזרתי לכשירות, חבר בחטיבת יפתח משך אותי לתפקיד רס"פ בפלוגה שלו בגדוד 7220. תפסנו קו בצפון שהסתכם אצלי בכ-80 ימי מילואים במהלך שנת הלימודים הנוכחית".

המילואים המשמעותיים השפיעו ישירות על עבודתו האמנותית לקראת תערוכת הגמר. "לקחתי בחשבון את העובדה שהמילואים יעלו לי בזמן, ביכולות הפיזיות ובפיגור בלימודים, אבל היה לי ברור שברגע שאין לי מגבלה רפואית אני מחויב להצטרף למילואים ולעשות את החלק שלי", הוא מסביר.

בין אמונה לאמנות

דרך עבודתו האמנותית, א' חוקר את נושא הקמעות והמאגיה במסורת היהודית. "לקראת סוף התואר הראשון בבצלאל התעסקתי הרבה במתח שבין סדר לכאוס ובתפקיד של האמונה בתוך המערך הזה", הוא משתף, "התחלתי לראות קווי דמיון בין האמונה הדתית הקהילתית שאני מכיר מהבית לבין האמונה החילונית במעשה האמנות".

א' מציין שקווי דמיון אלו באים לידי ביטוי ביחס של כל ציבור לחפצים ולאתרים ה"קדושים" לו: "מתוך ההשוואה הזו, הגעתי לקמעות ואמונות תפלות שנמצאות על התפר בין עולם הדת לעולם התרבות, בין הרוחני לפיזי, ובין האישי לקולקטיבי".

האם קמעות ודת סותרים זה את זה?

"לא בהכרח", משיב א' כששואלים אותו על המתח בין הדת המסורתית לבין האמונה בקמעות. "נכון שלאורך ההיסטוריה היהודית התקיים קשר מורכב בין הדת הממוסדת לבין המסורת המאגית שלרוב לא זכתה ללגיטימציה רשמית ולעיתים אף נדחתה ונתפסה ככפירה או כעבודה זרה - אבל בפועל היא תמיד התקיימה לצד הדת".

לדבריו, "הקשר בין אמונה דתית לקמעות נובע מהיסוד המשותף לשניהם: האמונה שבאמצעות פעולה או חפץ כלשהו אדם יכול לפנות לעזרה מכוחות גדולים ממנו ומהטבע, שיש בכוחם להשפיע על חייו".

קמעות בימי מלחמה

"מאז ה-7 באוקטובר כולנו חווינו את ההתפוגגות של אשליית השליטה והביטחון שחיינו בה", מתאר א', "כבר מאז תחילת המלחמה שמעתי על מקרים רבים של חיילים שהחזיקו בחפצים שקיבלו, ועצם נשיאת הקמע הרגיעה אותם".

בשירות המילואים שלו עצמו, א' נתקל בתופעה מעניינת: "תרומה שקיבלנו בתצורת ספרונים קטנים המכילים פרק מספר הזוהר. הספרונים האלו חולקו לנו החיילים, עם הסבר כי לא חייבים לקרוא את הפרק בשביל השגחה והגנה, מספיק רק שהספרון יהיה עליך".

הוא מוסיף: "דוגמא נוספת היא צמיד מחוט אדום עם עין שקיבלתי בתחנת הרכבת בנהריה בדרכי לבסיס. הייתי על מדים ועם נשק, וניגשה אליי אישה שאיני מכיר וביקשה ממני שאענוד את הצמיד. אלו אינטראקציות שאני מאמין שכאזרח הסיכוי להיתקל בהן קטן יותר".

"אישית, אני לא מאמין שהקמע משפיע עליי במובן הדתי המקובל, אבל אני כן מאמין בכוחם של אובייקטים ליצור תחושת הגנה וסדר", מודה א', "האובייקטים שאני יוצר בעבודות שלי לא מתיימרים להיות קמעות במובן השגרתי של המילה, אלא משקפים את הצורך שלנו בשליטה, בסדר וביציבות". לוי אף שילב את החוט האדום שקיבל באחת מעבודותיו המוצגות בתערוכה, כדימוי למשהו שמייצר סדר בתוך הכאוס.

"הקמע, יחד עם פרקטיקות דתיות אחרות, משמש כאמצעי מוחשי המאפשר לאדם לפנות אל הכוח העליון בבקשה להגנה, שפע או מזל," הוא מסכם, "מתוך התפיסה שהעולם אינו מקרי, אלא מנוהל על ידי כוח עליון שמשגיח ופועל, נוצר צורך באמצעים שיתווכו בין האדם לבין מה שמעליו ומעבר לו – ואת הצורך הזה בדיוק מגלם הקמע".

עבודותיו של א' מוצגות בתערוכת "ללא פריבילגיה של מרחק הזמן" שהיא חלק מתכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל (MFA) באקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.