לאחר יותר משנה וחצי של לחימה ברצועת עזה, יש מי שכבר מזמן חזרו לשגרת חייהם. אבל עבור לוחמי מילואים רבים, המציאות נראית אחרת לגמרי: חודשים בבית, חודשים במילואים - וחוזר חלילה. מי שנושאים בנטל הכבד הם בעיקר לוחמי חטיבות החי"ר, כמו חטיבת ירושלים, שנמצאים כעת בסבב הרביעי שלהם ברצועת עזה.
שוחחנו עם ארבעה לוחמים מהחטיבה - מפקד פלוגה, לוחם בן 56 וסב לחמישה נכדים, הקמב"ץ הגדודי שנפצע וחזר לשירות, וסמ"פ מפקדה - כדי להבין מה מניע אותם להמשיך להתייצב, מהם האתגרים איתם הם מתמודדים, וכיצד הם רואים את המצב אחרי למעלה מ-200 ימי מילואים.
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי"
רס"ן (מיל') א', מ"פ בחטיבת ירושלים, מגדיר את מה שמחזיק את צה"ל: "הרוח של לוחמי המילואים - האזרחים הכי טובים במדינה הזו, שעוזבים הכל ומשלמים מחיר יקר מאוד בעבודה, בלימודים ובתא המשפחתי כדי להגן על המדינה. אבל לפני הכל - אחד בשביל השני".
כמפקד שנמצא בלב הסערה, רס"ן א' רואה את המורכבות מקרוב: "שנה וחצי שאנחנו במלחמה ויש קשיים. הצוות שלי מתחלף בזמן שהוא במילואים בעקבות כך שחלק מהצוות חוזרים לעבודה ולמשפחה. היום כל לוחם בחטיבה חווה איזשהו אירוע מבצעי, התקלות, או חיכוך כזה או אחר עם האויב".
בשיחה איתנו, רס"ן א' היה בדרכו לבקר פצוע מאירוע מהשבת האחרונה - עדות נוספת למחיר הכבד שמשלמת החטיבה.
למרות המתחים והדעות השונות שקיימים בחברה הישראלית, הוא מתאר כיצד בשטח הדברים מתאחדים למטרה אחת: "גם אם עולה שיח חברתי או פוליטי, בסוף כל אחד עולה לשמירה, עושה את המשימה, וכולם מתגבשים למען אותה מטרה. אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה".
הוא מוסיף: "אנחנו מורכבים מהאוכלוסייה הכי מטורפת במדינה. זה כבר לא חברים, זו כבר משפחה. אנחנו כבר ממהרים לקבוע את העל האש הבא ביחד ולהיפגש עם הפלוגה".
"אני רץ למילואים כדי לשמור על הטוב בבית"
רס"ר (מיל') א', בן 56, נשוי ואב לשלושה ילדים וסב לחמישה נכדים, משרת מסוף שנת 2006. הוא עצמאי שיצבור בין 250 ל-300 ימי מילואים עד סוף הסבב הנוכחי.
"המוטיבציה גבוהה להמשיך לתת ולשרת על מנת להילחם על הארץ הזו, כי אין לנו ארץ אחרת", הוא אומר ומוסיף: "קצת נדוש, אבל זה מה שזה".
אחד האתגרים שהוא חווה היא תחושה שהעורף התרגל למצב: "עושה רושם שאנשים במדינה התרגלו למלחמה". לדבריו, הוא והחברים שלו בפלוגה רואים במערכה הנוכחית את "מלחמת העצמאות השנייה" של ישראל, ובקשתם פשוטה: "אנחנו מבקשים - אם גייסתם אותנו, תנו לנו להילחם".
כששאלה אותו אשתו אם "רע לו בבית" שהוא רץ למילואים, ענה לה רס"ר א': "טוב לי בבית, לכן אני רץ למילואים - כדי לשמור על הטוב הזה".
הוא מודה שהסבבים המתארכים מציבים אתגר לא פשוט בהיבט המשפחתי והעסקי, אך מבהיר שכל עוד יצטרכו אותו, הוא יתייצב: "מתוך הבנה שאין ברירה, נלחמים על הבית ועל העצמאות שלנו. עם חברים שהם כבר אחים עשרים שנה, אני אמשיך להגיע ולהילחם על הבית הזה".
"שום פציעה לא תעצור אותי מלחזור"
סגן (מיל') ע', קמב"ץ גדודי בחטיבה, עשה כ-200 ימי מילואים מאז ה-7 באוקטובר. הסיפור שלו מדגים אולי יותר מכל את המחויבות של לוחמי המילואים.
"ב-7 באוקטובר הייתי ללא שיבוץ", הוא מספר, "בגלל היכרות שלי עם אחד המ"פים מהשירות הצבאי שלי, הגעתי למחרת לחטיבה 16. תוך יממה מצאתי את עצמי מפקד על מחלקה במשימת הגנה הראשונה של הגדוד באחת השכונות בשדרות".
לאחר הכניסה הקרקעית לעזה, קיבל ע' אחריות על הקמה מחודשת של מחלקת הפינוי הגדודית, אותה הוביל להפוך למחלקת פת"ן (פינוי, תספוק וניוד). "זו הייתה משימה לא פשוטה", הוא משחזר, "למשל, לשלוח חיילים לקורס האמר כאשר הנסיעה הראשונה שלהם אחרי הקורס היא כבר מבצעית, בחושך, בשטח אויב, כשאנחנו מובילים שיירות לוגיסטיות".
ע' מתאר רגע שנחרט בזיכרונו: "זכורה לי מאוד העוצמה של הכניסה הראשונה שלנו שהייתה במוצאי שבת, כשאנחנו עם שתי אכזריות בשיירה של עשרות טנקים של גדוד שריון שלחמנו איתו בצפון הרצועה, שומעים את הארטילריה של צה"ל ואת העוצמה בכניסה שלנו".
אולם הסבב הראשון הסתיים עבורו בפציעה חמורה: "יומיים לפני שהיינו אמורים לסיים את הסבב נפצעתי מרסיס של רימון של כוחותינו בעין. איבדתי את הראייה בעין ימין".
למרות שעבר חמישה ניתוחים, סגן ע' חזר בסבב השלישי לגדוד, הפעם כקצין חמ"ל: "אמנם זה שונה בתכלית מתפקיד המ"מ, אך אני שמח על התפקיד בעיקר בגלל שאני עדיין מחובר לגדוד".
על המוטיבציה שלו להמשיך למרות הפציעה הוא אומר: "אני יכול להעיד שגם אחרי שנפצעתי, ברגע שהתאפשר לי לחזור התייצבתי חזרה למילואים, כי פשוט אין לנו פריבילגיה לא לעשות את זה. וזו זכות גדולה מאוד בעיניי להיות חלק מהמערכה ההיסטורית הזאת".
"אם זה ימשיך בתדירות של חודשיים-חודשיים, זה יהיה שוחק"
סרן (מיל') מ', סמ"פ מפקדה בחטיבה, עשתה 205 ימי מילואים עד כה. כסטודנטית לתואר ראשון שמנסה לשלב עבודה, לימודים ומשפחה, היא מעידה על האתגר: "לא פשוט להתחיל חיים כמילואימניקים צעירים. מצד שני, יש תחושת שייכות וגאווה בתפקיד, ביכולת ההשפעה והתרומה למדינה, ולא פעם תחושות אלה גוברות על הקשיים".
למרות המחויבות העמוקה, היא מזהירה: "אם זה ימשיך בתדירות של חודשיים בבית, חודשיים במילואים - זה יהיה שוחק".
כמי שמשרתת סביב אנשים המלאים בתחושת שליחות, היא מתארת: "המלחמה היא נושא טעון ומורכב שמעורר מגוון רחב של רגשות. יש אנשים שמרגישים חרדה גדולה לנוכח חיי היומיום שמתערערים, אחרים מרגישים כעס על המצב, או חוסר אונים כאשר הם רואים את הסבל שנגרם. יחד עם זאת, ישנם גם שרק מתמלאים בגאווה על שירותם, על כך שהם חלק ממאבק למען מה שהם מאמינים בו".
"חסרה לנו התמיכה מהעורף החברתי והמדיני"
העייפות והשחיקה ניכרות, אך מה שמטריד את הלוחמים לא פחות הוא היחס מהעורף. "חסרה לנו התמיכה מהעורף החברתי והמדיני", אומר רס"ן א'. "אם הייתי יכול להעביר מסר, הייתי אומר שכל מי שנמצא בחוץ - המשימה שלהם היא לחזק את כל מי שנמצא בפנים".
הכאב על הפיצול בעם ועל חוסר התמיכה בלוחמים מהדהד בדבריהם של כל המרואיינים. רס"ר א' מדגיש: "אני חושב שיש מה לעשות במלחמה - להחליט להילחם או לשחרר אותנו, ולא להחזיק חיילי מילואים תקופות ארוכות וסבבים מהירים".
סרן מ' מוסיפה שההחלטות המדיניות הן קריטיות: "אם היו מגייסים יותר ולא רק מיחידות קרביות, ימי המילואים היו פחותים יותר".
אך למרות הכל, המחויבות לאחים לנשק גוברת על כל שיקול אחר. כפי שסיכם רס"ן א': "בסוף המרכיב שמחלק בין כולם זו הרעות המשפחתית והחברות שהייתה קיימת ונוצרה בהמשך המלחמה. וזה מה שמחזיק את הלוחמים".
עם סיום הסבב הרביעי של מילואים, כשהעייפות והשחיקה ניכרות, לוחמי חטיבת ירושלים מתחילים לספור את הימים עד שיחזרו הביתה - אך מודעים לכך שצו המילואים הבא כבר בדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
