"אחרי הלוויות הייתי עולה למכונית ומתפרק": החזן שלא הצליח לעצור את הדמעות

דניאל כל טוב עמד ליד האב השכול ובכה. ארבעה ימים לאחר 7 באוקטובר, מאות אנשים הצטופפו בבית העלמין הקטן של כפר עציון וליוו למנוחות את לוחם גולני רועי וייזר, שנפל בקרב על מוצב נחל עוז. עמדתי ליד חברו של וייזר, שהגיע היישר מבית החולים וחבישות על ידו וראשו. צפיתי באב השכול נפרד מבנו, ולידו עמד דניאל, החזן הצבאי שדילג מהלוויה להלוויה, ודמעות בעיניו.

שבעה חודשים עברו מאז, אך מבחינת דניאל - הימים הנוראים ההם לא באמת נגמרו. הפעם אנחנו נפגשים בקומה העשירית של בניין משרדים מפואר ברמת גן, שם ממוקם משרד עורכי הדין שבו הוא שותף. בתא המטען שלו מקופלים עדיין מדי א' שלו, לרגע שבו תתקבל הפקודה ויצטרך לצאת שוב להלוויה.

"ב־8 באוקטובר ערכתי את ההלוויה הראשונה שלי באופן מלא", הוא מספר. "זו היתה ההלוויה של מח"ט הנח"ל, יהונתן שטיינברג ז"ל, בהר הרצל. מדובר היה בקבר השני בחלקה חדשה שנפתחה. מאז היא התמלאה. באותו היום ערכתי שלוש הלוויות. מאז השתתפתי בעוד עשרות".

לא מדברים רבות על החזנים הצבאיים, ועל פעילותם בימים השחורים של תחילת המלחמה, על האתגר הנפשי שכרוך היה בעבודתם - לרוץ מהלוויה להלוויה, לספוג את השכול בכל עוזו ולסייע למשפחות השכולות - וזאת מכיוון שבפעם הראשונה בהיסטוריית המדינה לא היו מספיק קציני נפגעים כדי לבצע את משימתם באופן מלא. החזנים, שמטרתם בשגרה ובמלחמות היא רק לערוך את הטקס, הפכו ברגע אחד לנציגי צה"ל בפני המשפחה.

דניאל כל טוב (38) גדל בשכונת הר נוף בירושלים ("יענקי דרעי הוא בן גילי והסתובבנו יחד לא מעט") והתחנך במשפחה שעל התפר בין חרדי לחרד"לי. כיום הוא מתגורר עם רעייתו וארבעת ילדיו בפתח תקווה.

את שירותו הצבאי החל לאחר שפגש את החזן הראשי הצבאי, שי אברמסון, במכון תל אביב לחזנות, בית ספר ללימודי חזנות, והפך ליד ימינו ברבנות הצבאית, בתחילה בסדיר וכיום במילואים. במבצע צוק איתן ניהל כמה הלוויות, אך מדובר היה רק בהיבט הטקסי ולא בליווי המשפחות עצמן, כפי שהתרחש הפעם.

כמו כל תושבי המרכז התעורר כל טוב לאזעקות בשבת השחורה. מכיוון שלא פתח סלולרי, כשומר מצוות, המשיך לבית כנסת שנמצא בתוך בית חולים השרון. "זו היתה הזיה. מדובר בבית חולים קטן ולכן הכל המשיך כרגיל, אבל בטלוויזיה ראינו את המספרים ואת מה שמתרחש. למחרת בבוקר צעד בפעם הראשונה לתוך מחנה שורה, שאליו הגיעו גופות הנרצחים. "משאיות נכנסו מול העיניים שלי, עמוסות גופות. אנדרלמוסיה".

80 הלוויות ביום

את ההלוויה הראשונה במלחמה ניהל כבר באותו הערב, ההלוויה של מח"ט הנח"ל, ואחריה עוד ועוד ועוד. היחידה הצבאית שעוסקת בהלוויות מונה 70-60 חיילים. בדרך כלל לכל הלוויה מגיעים שני אנשי צוות - חזן וקברן, ולהלוויות הגדולות נשלחים עד חמישה אנשי צוות.

"בתדריך לפני שיצאנו דיברו איתי על הטיפול במשפחה, ולא הבנתי למה, הרי זה לא משהו שאנחנו עושים. המפקדים השיבו שאלו שבדרך כלל אמונים על הנושא עסוקים בזיהוי נרצחים ובהמשך שרשרת הטיפול במשפחת שכול, ולכן הוטל עלינו התפקיד.

"נערכנו בעבר לתרחיש קשה, אבל דובר על 30 נפגעים, לא על מאות. אני לא חושב שמישהו ציפה לכמות כזו. בדיעבד אני יכול לומר שהרבנות הצבאית תפעלה את האירוע בצורה טובה מאוד. לא היה מצב שבו פנו אלינו ואמרו שצריך להוציא הלוויה ולא היה מי שיעשה את זה".

"ואז התחלנו", מספר דניאל וקולו נשבר מעט. "עוד הלוויות ועוד הלוויות. כל יום עוד. היו ימים של 80 הלוויות ביום. ורגע לפני ההלוויה נערכת פרידה מהנופל. נהוג לעשות זאת במתקן מתאים, אבל זה היה בלתי אפשרי. לכן קיימנו את זה בשטח. הגענו עם החלל לבית העלמין לפני ההלוויה, מצאנו פינה מבודדת ומוסתרת עם קצין הנפגעים, וערכנו את טקס הפרידה".

בחלק מהמקרים ההלוויות התקיימו תחת אש בעוטף עזה. "בשבוע השני נסענו עם קסדות ושכפ"צים לאחד מיישובי העוטף. מדובר היה באזור רפאים, רק גדוד שלם שמאבטח את הפרמטר, אנחנו והמשפחה. באחד הימים שנסענו היה אירוע מייד לאחר מכן על הציר.

"עם כל הכבוד לנו, בסוף אנחנו לא הסיפור פה. יש כאן משפחות שכולות שחייהן השתנו מקצה לקצה, פצועי צה"ל שחייהם לא יהיו כפי שהיו. בסדר, אז היינו בהלוויות, היה קשה, אבל זה מתגמד", מדגיש דניאל.

קריעה לילד בן תשע

ההלוויות שבהן השתתף היו קשות מבחינה רגשית, חלקן ארכו שעות ארוכות והשתתפו בהן אלפי בני אדם. דניאל היה צריך לנסות לנהל טקס צבאי בשעה שכולם סביבו מתפרקים. אז הוא קיבל את ההחלטה - הוא לא מתכוון להישאר קר רוח ומרוחק.

"הלוויה כוללת לא מעט דברים טכניים - לאן הולכים, איך עוברים, מי מספיד, מתי אומרים 'אל מלא רחמים', צ'ק־ליסט מאוד ברור. אבל ברגע אחד אתה נזרק לתוך השכול, ומייד על ההתחלה החלטתי שאני לא שומר רגשות בבטן. איפה שצריך לבכות אני בוכה. כל הלוויה, כל פרידה. זה בלתי נשלט. אי אפשר להישאר קר בתוך אירוע כל כך קשה.

"היו מקרים שזה באמת היה קשה מאוד. אני צריך להזמין את הדובר הבא, אבל אני בוכה. ידעתי לזהות את טון הדיבור של המספידים, מתי הדובר מתקרב לסוף דבריו וזה השלב שהייתי חייב לאסוף את עצמי. אי אפשר להזמין את הדובר הבא או לומר את 'אל מלא רחמים' תוך כדי שאתה מתפרק, למרות שגם זה קרה לפעמים".

דניאל מספר כי הצליח במשימתו המאתגרת, לבכות עם המשפחות תוך כדי ההספדים ולהמשיך לנהל את הטקס, אך הקושי הציף אותו לאחר מכן. "אחרי ההלוויות הייתי עולה למכונית ומתפרק. למזלי נסעתי עם חברים בצוות שעזרו לי בדרך חזרה לבסיס לנקות את הקושי, לחלוק את מה שעברנו עם מישהו שגם עבר חוויה קשה משלו. נוסף על כך, כל מערך החוסן של היחידה סייע מאוד".

ההלוויות הקשות ביותר היו של החיילים שהיו אבות לילדים או שהיו להם אחים קטנים. "אתה יודע מה זה לעשות קריעה לילד בן תשע? זה קשה ביותר. גם לשמוע את ההספדים התמימים. היה ילד שאמר כמה מילים ואחר כך ביקש לומר פרק תהילים שעוסק בתחיית המתים. הקהל ואני בכינו יחד".

"כמה ימים קודם לכן ערכתי הלוויה לחייל שהיה מאורס, וארוסתו ספדה בצורה מאוד עוצמתית. פתאום שם, ב'לך דודי לקראת כלה', נשברתי והתחלתי לבכות. לשמחתי הקהל ששר לא שם לב, ורק אחי קלט מה עובר עלי ועזר לי להתאושש. איכשהו אספתי את עצמי והמשכתי בתפילה".

חששת שתתקהה כתוצאה ממספר ההלוויות שבהן השתתפת?

"האמת היא שכן. היה לי חשש כזה, שההלוויות יהפכו למשהו שגרתי. לשמחתי זה לא קרה. אני רוצה שזה ייגע בי. היו כאן חיילים שהלכו להגן עלי, עלינו, ונהרגו. מבחינתי החיבור בינינו הוא קריטי".

עד כמה המצב הנפשי הזה יכול להשפיע עליך בעתיד?

"גדלתי על סיפורים של אנשים ממלחמת יום כיפור שנשרטו כתוצאה ממה שהיה שם. הפעם לא יהיו מקרים כאלו, כי בצבא הגדול וברבנות הצבאית ידעו לטפל בנו בזמן אמת.

"אני מצדיע לחברים שלי שעברו יחד איתי את התקופה הזו, ורוצה להתפלל שהעובדה שאנחנו מדברים על זה אומרת שנלמד מכך הלאה, שלא נמצא את עצמנו שוב באירוע שכזה".

נקראנו לדגל

המערכה מעולם לא הסתיימה עבור דניאל. אמנם הוא כבר לא במילואים באופן סדיר וחזר לשגרת עבודה מלאה במשרד עורכי הדין, אך בכל רגע הוא עלול להיקרא שוב.

"מאז ינואר אנחנו נקראים לפי צורך. חילקו אותנו לפלוגות, וכל פלוגה תופסת שבוע של כוננות. היה מקרה שהתיישבתי במשרד, התחלתי לעבוד, ודקה אחר כך הגיע הטלפון. לשמחתי במשרד חיבקו את משרתי המילואים וסייעו בכל דבר. אנחנו אף פעם לא יודעים מתי נוקפץ שוב.

"לצערנו, נקראנו לדגל, אבל זכינו לעשות את המלאכה בצורה הטובה ביותר שיכולנו. שמעתי סיפורים על מה שהתרחש במלחמת יום כיפור ולא האמנתי. ופתאום אנחנו חווינו את זה, ראינו איך זה מתנהל.

"אני חושב שבתוך כל הכאוס הצלחנו לעשות סדר ולאפשר למשפחות להיפרד מיקיריהן. הלוואי שהצלחנו".