לסגן תומר יש מחברת ורודה שמשמשת אותה בבית לשרבוטים ולכתיבת תזכורות. מחברת פשוטה, שתומר בדרך כלל לא מייחסת לה חשיבות מיוחדת. עד שהגיע השבת ב-7 באוקטובר, ואותה המחברת הפכה להיות הכלי העיקרי שלה לניהול אחד מאירועי הלחימה הגדולים ביותר שידעה מדינת ישראל.
זה היה כשעתיים אחרי תחילת האסון, כשהכאוס עדיין שלט ברחובות. תומר (21), קמב"צית בגדוד 77 של השריון בבסיס זיקים, היתה בחופשה בביתה שבמודיעין. כשהבינה שהנורא מכל מתחיל לקרות, היא תפסה את המחברת ואת הטלפון הנייד, וביקשה מאביה שיסיע אותה לאשקלון, לנקודה הכי דרומית שאליה עדיין לא הגיעו מחבלים.
שם, על ספסל בתחנת דלק, תומר עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב בצבא - פתחה חמ"ל מאולתר שתפקידו לכוון את הכוחות לחילוץ וללחימה.
תיעוד חדירת המחבלים בחוף זיקים ב-7.10
היא ציירה במחברת את הגזרה והחלה לסמן צירים אפשריים להגעה ולחילוץ נעדרים, לצד צירים שבהם קיבלה כבר דיווחים על היתקלות עם מחבלים. היא מילאה את הדפים בשרטוטים ובהסברים, בניסיון להציל את הגזרה שאותה כל כך אהבה - ושבאותם הרגעים הלכה ונחרבה.
"מהרגע הראשון שהתחילו אזעקות הבנתי שמשהו קורה בבסיס. רציתי להגיע, אבל חברה שלי אמרה לי שפושטים על הגזרה ושיש מחבלים בכל מקום. חשבתי שמדובר בפשיטה של 15 מחבלים אולי, ניסיון חדירה קטן", היא מספרת. "אבל בינתיים, בקבוצה של הגדוד, ראיתי שקוראים לכל מי שיש לו נשק לבוא לש"ג, והבנתי שקורה פה משהו גדול יותר. התקשרתי לחמ"ל שלי בזיקים, והבנות צעקו לי שיש מחבלים בבסיס שחדרו מהים, מהמעבר. שאלתי אם זה רק בגזרה שלנו, ואמרו שזה גם בדרום הגזרה ובצפונה. אמרתי להן שיישארו רגועות ושיעשו את מה שהן יודעות לעשות הכי טוב, ושאני בדרך".
"מישהו היה חייב לתפעל את כל זה"
בשלב זה, תומר ביקשה מאביה שיסיע אותה למקום הכי קרוב לבסיס שאליו טרם הגיעו מחבלים, והוא לקח אותה לאשקלון. בדרך, עוד הדהד בראשה קולו של סבא שלה, שלחם במלחמת יום כיפור, מתאר את ההלם הגמור שחש ביום שבו הוקפץ לבסיס.
היא נעצרה בתחנת דלק בכניסה לעיר, שאותה היא הפכה לשטח כינוס מאולתר. שם, על ספסל בתחנה, במחברת הוורודה, היא ציירה את הגזרה - כולל הכניסות ליישובים ולבסיסים - והתחילה לחלק את הכוחות שיכלו להיכנס ללחימה. היא עבדה עם הנייד הפרטי שלה, אייפון 14 עם כיסוי סגול, שהפך להיות מקור המידע העיקרי שלה. כשירי הטילים התגבר, היא עברה עם עוד כמה חיילים לספסל באזור התעשייה, בסמוך למרחב מוגן.
"השארתי את הלוחמים בממ"ד, ישבתי על ספסל עם המחברת, כדי שתהיה לי קליטה בסלולרי, ובכל פעם שהיה צריך - נכנסתי לממ"ד, ואז שוב חזרתי למעלה. כי מישהו היה חייב לתפעל את זה".
"הורים שאלו: 'איפה הבן שלי?'"
הדיבור שלה מהיר, מלווה בתנועות ידיים נמרצות. היא משחזרת כל רגע, לעתים גם רגעים שכבר היתה רוצה לשכוח - כמו החבר שהודיע בהודעות הפרטיות על חדירת מחבלים, וכשהפסיק לענות הבינה שנהרג.
"הבנתי שאנחנו במצב שיש בו חטופים והרוגים, ושאני צריכה לדעת איזה חייל נכנס לאיזו גזרה, כדי שנוכל להיות במעקב איפה כל אחד מהם נמצא. היה לי ברור שכל מ"פ שקופץ פנימה לא יתעסק במיקום של החיילים ובשאלה מתי הם מגיעים, והבנתי שאני צריכה לנהל את האירוע הזה. הודעתי בקבוצה של הגדוד שכל חייל שנכנס לגזרה צריך לעדכן אותי".
במקביל, תומר קיבלה מאות טלפונים שדיווחו לה בזמן אמת מה המצב בשטח.
"ציירתי על המפה את המקומות שבהם היו היתקלויות, וניסיתי לראות לאן אפשר, או אי אפשר, להכניס עוד חיילים. הטלפון לא הפסיק לצלצל. כל הזמן קיבלתי הודעות מחיילים שרצו להיכנס לגזרה, או מאנשים שתיארו לי מה קורה מבפנים. הייתי חייבת להיות חדה".
"התחושה היתה שיש לי אחריות על החיילים שלי. גם על אלה שבבסיסים, וגם על אלה שאני הכנסתי ללחימה. במקביל, הרגשתי שיש לי גם אחריות על היישובים, אז הייתי חייבת לשלוח חיילים גם לשם, למרות שידעתי מה קורה בהם".
"זאת היתה תחושת כאוס נוראית. הורים של חיילים התחילו להתקשר אלי עם שאלות כמו 'איפה הבן שלי', ולא היו לי תשובות לתת להם. התחלתי לקבל המון מידע על פצועים, הרוגים או חטופים, אבל לא יכולתי להגיד כלום למשפחות ולחברים, כי הכל היה חייב לעבור דרך קצינות הנפגעים. זה היה מאוד קשה לדעת שחברים שלי נהרגו, אבל הייתי חייבת להתנהג כאילו כולם בקרב".
היא עוצרת את שטף הדיבור. זוכרת איך מקץ כמה שעות של העברת כוחות לגזרות השונות, היא לקחה לעצמה כמה דקות ונתנה לדמעות להשתחרר. "תפסתי את הראש וחשבתי לעצמי: איך אני ממשיכה כשאני יודעת שהם לא עונים לי שם, ושכל הזמן אנשים נתקלים במחבלים שבאו פשוט לרצוח?"
"הלכתי לשטוף את הפנים בשירותים, ואז אחד מהקצינים נכנס ואמר לי: 'תומר, את עושה עבודה טובה, תמשיכי, תגידי לנו לאן ללכת'. באותו הרגע הבנתי, בכאב מאוד גדול, שאין לי מה להתעסק במתים - אלא להמשיך לעבוד".
היא זוכרת היטב את השיחה שניהלה עם אחד מהחיילים, שביקש תגבורת שלא הגיעה. "היה ירי סביבו, ואמרתי לו: 'אתה שומע את הירי? אלה הכוחות שלנו נלחמים בשבילכם'. מובן שזה לא היה נכון, אבל הייתי חייבת לתת לו תקווה. זו שיחה שבה ידעתי שאני משקרת לו כדי שהוא ייאחז במשהו. זה כנראה עבד, כי היום הוא בסדר".
"הייתי במצב של חוסר אונים וברגשות מעורבים. שלחתי חיילים לקרב שידעתי שלא בטוח שהם יחזרו ממנו. שמעתי על מה שקורה בחמ"ל נחל עוז, והבנתי שזה עניין של זמן עד שיגיעו לחמ"ל שלי בזיקים, ולא יכולתי לתת לזה לקרות. "אז התקשרתי לחיילות ודיברתי איתן על כל מיני דברים לא קשורים, רק כדי לשמוע את הקול שלהן ולדעת שהן בסדר. דיווחתי על הרוגים, נרצחים וחטופים, אבל לא נקשרתי לשמות ולסיפורים, כדי שאהיה מסוגלת להמשיך לתפקד".
"לא סתם דמעות, אלא ממש להתפרק"
עם רדת החשיכה, תומר הצטרפה לאחד מהטנקים והגיעה לחמ"ל יפתח בזיקים. היא נשארה שם לעוד שבועות ארוכים, כדי לנהל את הלחימה בגזרה. נרדמת על הכיסא בחמ"ל ומתעוררת מהיתקלות בש"ג, או מירי נוסף באזור. המחברת הוורודה אבדה באבק הדרכים והפעילויות. ככל שהלחימה נמשכה, תומר אף נכנסה להילחם בשטח הרצועה, ושם גם קיבלה את דרגת הסגן.
"הרגשתי שאם מכאן יצאו מי שרצו להרוג את החיילות שלי, אז דווקא כאן אני אקבל דרגה. "זה הזוי, אבל לקח לי כמה ימים לקבל בחזרה שליטה על הגזרה שלי, וכל הזמן הייתי עסוקה בלתאם את הכוחות ולשמור שלא יירו זה על זה, ושייצאו משם בחיים. אנחנו נלחמים עכשיו כדי לנצח. בהתחלה היתה תחושה של שפל, כי את המטרה העיקרית - להגן על היישובים - לא הצלחנו ליישם. אז המשכנו להילחם כדי להגן שוב.
"אף אחד לא עיכל את מה שעברנו שם. אני חושבת שהתחלתי לעכל רק אחרי שבוע וחצי, כשהבנתי, דרך חבר משותף, שחבר טוב שלי נחטף ולא יחזור הביתה בקרוב. רק אז הרשיתי לעצמי באמת לבכות. לא סתם דמעות בעיניים, אלא ממש להתפרק בבכי. זה הרגע היחיד שנפל לי האסימון לגבי מה שעברנו בשבוע וחצי האלה. ואז לא היתה ברירה אלא לאסוף את עצמי שוב ולהמשיך להילחם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו