נקישה בדלת ריסקה את עולמם של מיכאל, ברוך ואיציק, וברגע אחד הותירה אותם לבד. כל אחד מהם איבד את בנו היחיד במהלך שירותו הצבאי. במפגש מיוחד הם מספרים ל"ישראל היום" על הקושי לשמוח אחרי שאיבדו את כל עולמם, על הגעגועים לבן שלא יחזור ועל החרטה על כך שחתמו על האישור.
"באחת השיחות שלנו אמרתי לו: 'אתה הבן היחיד שיש לי, אין לי יותר ילדים ולא יהיו לי יותר ילדים'. אז הוא אמר לי: 'אבא, יהיה בסדר'". כך מספר בכאב ובכנות מיכאל קושניר (59), אביו של סמ"ר שי קושניר ז"ל, שנהרג במהלך מבצע צוק איתן, על ניסיונות השכנוע של בנו היחיד לאפשר לו לשרת בקרבי. "במשך תשעה חודשים הוא ניהל מולי מסע שכנועים כדי שאחתום לו. הוא אמר לי שהוא רוצה להתגייס לשריון, לגדוד 53 שבו עשיתי את שירותי הצבאי. הוא הסביר לי שכל החיים חינכתי אותו לתרום ושהוא רוצה להיות כמוני. ברגע הזה השתכנעתי, הלכנו לקצין העיר וחתמתי לו".
ובכל זאת, מיכאל מספר על מקרה שלא נותן לו מנוח: "באחת השיחות, אחרי לילה של קרב, הוא אמר לי משפט שעד היום אני לא שוכח אותו: 'אבא, אני מבין למה לא רצית לחתום לי. אם אתה רוצה - לך תבטל את החתימה'. אבל זה היה יום חמישי בלילה, וקצין העיר לא מקבל ביום שישי. למחרת מוקדם הוא התקשר אלי, ואמר לי 'תשכח מכל מה שאמרתי לך, אתה לא מוציא אותי מפה'". ב־31 ביולי 2014, במהלך צוק איתן, כששי וצוותו יצאו מרצועת עזה לאחר פעילות לאיתור מנהרות, נורו לעברם פצצות מרגמה והנגמ"ש שבו שהו נפגע. שי נהרג, ואיתו עוד ארבעה לוחמים.
"העניין של החתימה והגיוס לגולני נולד אצלנו במסע לפולין", מספר ברוך בן יגאל (52), אביו של לוחם צה"ל סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, ששירת בסיירת גולני ונפל בפעילות מבצעית לעצירת מבוקשים לפני כשנתיים. "הוא התקשר אלי משם, ואמר לי 'אתה בן לניצולי שואה, אבא שלך היה במחנה ריכוז. לא היו אז מדינה או צבא, ולכן אני רוצה להתגייס לקרבי'. אמרתי לו 'עמית, אתה זוכר שאתה הבן היחיד שלי, אין לי עוד ילדים', ואז הוא אמר לי 'אמרת שאתה מאמין בקב"ה, ולכל אחד יש קפסולת זמן. אז תסמוך על אלוהים'. וסמכתי על אלוהים, אבל לקח לי חודשיים עד שחתמתי לו".
"אין לי דור המשך"
בדיוק כמוהם, גם איציק אלימלך (55), אביו של סמל בר אלימלך ז"ל, איבד את בנו היחיד. "בר היה הבן היחיד שלי, אין לי עוד ילדים חוץ ממנו. מאז שהוא נהרג נשארתי לבד. איבדתי את שמחת החיים, החיים הפכו לעצב אחד גדול", הוא מספר, ודמעות זולגות מעיניו. "במשך 35 שנים הייתי תקליטן של אירועים גדולים, ובר היה עוזר לי. שימחתי אנשים, אך מאז האסון אני כמעט לא עושה אירועים, אני לא הולך לחתונות. התמונה שלי בראש היתה שבר יתחתן, שיהיה נשוי - וזה לא יקרה. אין לי דור המשך, וזה קשה. אני בכל יום מחזיק את עצמי לא ליפול".
במשך יותר מחודש נלחם סמל בר אלימלך על חייו בבית החולים, עד שהפגיעה הקשה הכריעה אותו ביולי 2015. בר, ששירת בחיל האוויר, נכווה קשות בשריפה שפרצה בחדר המגורים בבסיסו, לאחר שאיש קבע השתמש בחומר דליק לניקוי המגורים, ועל כך הורשע בגרימת מוות ברשלנות. "במשך 33 ימים הוא נלחם על החיים שלו. הייתי ליד המיטה שלו, לא עזבתי אותו אפילו לרגע - אבל הוא לא שרד את הפגיעה".
"אני רק רוצה להרגיש אותו"
שלושת האבות לא חיים לצד אימהות בניהם, ואת הזיכרונות והגעגועים הם נושאים כמעט לבדם. "אני רק רוצה להרגיש את היד שלו על הכתף שלי", אומר איציק אלימלך. "הוא היה אומר לי 'אבא, אני תמיד אשמור עליך'. הוא היה חסון, ותמיד היה עוזר לי. הוא היה בא איתי לאירועים, ומרים את הרמקולים והציוד כאילו הם אוויר. תמיד היה אומר לי 'תראה איך אתה מרקיד את הקהל, איזה אלוף אתה'. מאז שבר נהרג, אצלי כל יום הוא יום הזיכרון. כל רגע, כל דפיקה בדלת. אתה אומר 'אולי זה הוא. אולי הוא ייכנס'. זה הדבר שתמיד הכי קשה". ויש לו גם משאלת לב קטנה: "בר היה אמן, הוא היה מוזיקאי שכתב שירים, היתה לו אהבה לבישול וגם המון חוש הומור. הייתי רוצה שאחר הזמרים הנודעים בארץ ייקח את השיר שכתב וישיר אותו. זו תהיה הנצחה בשבילי".
בבית של מיכאל קושניר עוד נמצא הארגז שקיבל מהצבא, שבו הפריטים של שי ושירים שכתב, אך גם כעת, שמונה שנים אחרי מותו, הוא נותר סגור. "גם שי היה מוזיקאי, גם אלה שנפלו איתו היו מוזיקאים, ובאותו זמן אמרתי שאלוהים מקים שם להקה בסדר גודל רציני. הוא גם כתב שירים שנמצאים בציוד שלו, אבל לא ניגשתי אליו. בהתחלה הייתי הולך לארון להריח את המדים, כי היתה לי הרגשה שיש להם את הריח שלו. היום גם את זה אני לא עושה, כי הריח נעלם", הוא אומר. "הגעגועים נוראיים. במשך השבעה לא עיכלתי את הדברים מספיק כדי להבין מה קורה. ההבנה מתחילה לחדור אחרי השבעה, כשאתה נשאר לבד בבית. כל מי שאומר שעם הזמן זה יהיה יותר פשוט ויותר קל - זה לא נכון. הגעגוע הורג אותך".
אנחנו פוגשים אותם יחד עם סא"ל (מיל') עירית אורן גונדרס, יו"רית ומייסדת "אור למשפחות", עמותה ששמה לעצמה מטרה לחזק הורים שאיבדו את ילדיהם במערכות ישראל. היא מארגנת עבורם אירועים, חופשות, מפגשים חברתיים, הופעות ועוד - והכל על ידי תרומות. המפגש ביניהם מחמם את הלב. "השכול אינו נגמר. בשכול יש מלחמה יומיומית לקום בבוקר ולזקוף את הראש אל מול העולם. האובדן של ילד, של בן זוג, של נכד, הוא אובדן שאין ממנו תקומה. וכאן חובנו המוסרי אל מול המשפחות ששילמו את המחיר הכבד ביותר למען ההגנה על מדינת ישראל. אנו פועלים מדי יום ולאורך כל השנה לעזור למשפחות השכולות להזדקף, בכל יום טיפה, בכל יום עוד קצת. בנחישות רבה אנו שומרים על השפיות, על הזכות לשמוח, על הזכות לחייך, להתלבש, להתאפר, לחגוג חגים, להיות שם בשביל האחים שנותרו".
לאחר נפילתו של עמית בן יגאל, אביו ברוך מקפיד להגיע לכל משפחה שכולה חדשה. ולמרות זאת, יש בו חלק שמתקשה להשלים עם האובדן: "אין ספק שהחיבוק של עם ישראל עוזר לעבור את הסיוט הזה. ככל שעובר הזמן זה יותר מורכב, מאתגר וקשה. אני לא מסוגל להגיד על עמית 'זכרו לברכה'. גם כשרצו להחתים אותי על תעודת הפטירה לא הסכמתי לחתום, לא הייתי מסוגל". באותה נשימה, הוא מספר על עמית שהצטיין בכל דבר שעשה: "עמית נשם ספורט. הוא היה אתלט, אבל מעבר לכל דבר - היה משהו ייחודי באופן שבו התייחס לזולת, לאנשים השקופים. מגיל קטן הוא היה מביא עוגה לשומר בגן או בבית הספר, עוצר ושואל מה שלומם. היתה לו היכולת להסתכל על אלה שלא מסתכלים עליהם. מיום הנפילה של עמית זה משהו שאני תמיד מקפיד עליו".
מה היה החלום שלו?
"החלום שלו היה להיות עורך דין. הוא למד במגמת חוק ומשפט. תמיד רצה להגן על החלש".
ומה החלום שלך?
"החלום שלי באמת זה ללכת עם עגלת תאומים, שבצד אחד יהיה הנכד שלי מזרעו של עמית, ובצד השני הילד שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו