"החיים שהיו לנו עד לאותו יום נורא נשארו אי שם, בעבר"

ביום הזיכרון הזה, כבכל שנה, יגיעו דיאנה ומיכאל (מישה) גולנשין לטקס הזיכרון בבית הספר הניסויי בירושלים, ומשם לבית העלמין הצבאי בהר הרצל. בתם קירה, בת 13, כבר רגילה ל"שגרה" הזאת של משפחה שכולה. כשייכנסו לבית העלמין היא תתקרב אל המצבה שנושאת את השם שכל כך דומה לשמה - קיריל, האח שמעולם לא פגשה.

משפחת גולנשין עלתה מבריה"מ לשעבר לישראל בגל העלייה הגדול בתחילת שנות ה־90. "קיריושה, ילד הזהב שלנו, היה אז בן 6", נזכרת האם דיאנה, "לא הרגשנו שום נוסטלגיה למקום שממנו באנו. במקום זאת התמסרנו לשינון של שפה חדשה, להיכרות עם מדינה חדשה, שעוד היתה בשבילנו לא מוכרת אך כבר כל כך אהובה, ושאליה נשאנו את כל תקוותינו. הכל היה רגיל - חיפושי עבודה, דירה שכורה, אחר כך קניית דירה משלנו - כמו אצל כולם".

אבל קיריל היה הרבה יותר מילד רגיל. אולי ה"אשמה" היא במשפחה, שתמיד הכווינה אותו לשאוף הכי גבוה, ואולי גם בבית הספר הניסויי, שלא רק מלמד את תלמידיו מדעים שונים אלא גם מחנך אותם לחשוב באופן עצמאי, להיות חזקים, בעלי ביטחון עצמי וחזון.

"במשך 12 שנות לימוד לא שמענו מהמורים הערה או תלונה על קיריל", מספרת אמו, "בעצם, פעם אחת, אני כבר לא זוכרת באיזו כיתה, הטלפון צלצל והקול המנומס בצידו השני של הקו הציג את עצמו בתור המורה לגיאוגרפיה. הוא הודיע שהעבודה של קיריל היתה מאוד מעניינת ומלאת משמעות. אבל השפה... השפה היתה מורכבת ומליצית מדי. הרי זו בסך הכל גיאוגרפיה... איחלתי אז לעצמי לשמוע עוד הרבה 'ביקורות' שכאלה".

קיריל הצטיין לא רק בבחירת המילים לעבודות בגיאוגרפיה, והתוכניות השאפתניות שהגה לעתיד הרחוק התרכזו בלימודי משפטים באוניברסיטה. אחרי סיום התיכון עבר למיצר שבצפון הארץ כדי להקדיש שנה אחת ללימודים במדרשה לאחריות ולמנהיגות חברתית ולהכין את עצמו לתפקיד ביחידת עילית בצה"ל.

"למה דווקא יחידות עילית?", משחזרת דיאנה, "כי אבא אמר: אם כבר שירות קרבי, אז שיהיה הטוב ביותר, מקום תובעני שאליו קשה להתקבל. והוא התקבל לאחת היחידות היוקרתיות ביותר בצה"ל: 669 - יחידת החילוץ והפינוי בהיטס. לאחר שנה במסלול עבר לבקשתו ליחידת עוקץ, יחידת הכלבנים, שם יכול היה לשלב את אהבתו הגדולה לכלבים עם החלום להשתתף בפעולות מבצעיות, ונהנה מכל רגע".

"רציתי לברוח, לא לשמוע"

מייד עם הגיעו לעוקץ קיבל קיריל את הכלב מאקו ועבר איתו בהצלחה מסלול קשה ומאתגר שנמשך כחצי שנת הכשרה, שבסופו הוסמך ללוחם ביחידה. "הוא ומאקו היו מושלמים ביחד", נזכרת דיאנה בחיוך ומוסיפה שבשעות מנוחה, בין תעסוקה מבצעית, האימונים עם מאקו וקורסים צבאיים, קיריל שאף לנצל כל רגע וחי כאילו אין מחר: "הוא לא תיאר את חייו ללא ספרים ומוזיקה. בכל הזדמנות היה קופץ לחנויות ספרים ותקליטים וקנה אינספור דיסקים, שהיום אני מאזינה להם בהנאה רבה. היה לו טעם טוב בכל - וזו היתה ברכה גדולה. הוא היה מבקר אותי כשהייתי נועצת את המבט במסך ללא תכלית ואומר: 'לא חבל על הזמן המבוזבז סתם בישיבה על ספה?'"

דיאנה ומישה ידעו שבנם מכוון אל קורס קצינים, בשעה שבינתיים המשיך בשירות הרגיל. באחד הימים התקשר לאמו ואמר: "אמא, לא אהיה זמין כמה ימים. אנחנו מטיילים, תעבירי לי את אבא".

כשדיאנה מסרה את הטלפון לבעלה, חלפה אצלה המחשבה שהדבר מוזר. איזה מין טיול זה? אחר כך יתברר שקיריל ואביו סיכמו להשתמש במילת קוד כדי לא לספר לה על מבצעים ולא להדאיג אותה. "אבל קלטתי בעצמי שמשהו מתרחש. נבהלתי לראשונה בחיי ואפילו סימסתי לקיריל - Good luck!!! Love you!!! Waiting 4 you!!!. לא יכולתי לתאר לעצמי שלעולם לא אשמע עוד את הקול של הבן שלי... אני עד היום לא יודעת אם הוא קיבל אז את ההודעה שלי, או שכבר לא הספיק".

את יום רביעי, 1.11.2006, דיאנה ומישה לא ישכחו לעולם. הם התגוררו אז במושב שקף, ודיאנה עבדה כמזכירה רפואית בקופת חולים. כמו בכל יום טיפלה בבקשות של רופאים, ענתה לשיחות טלפון, שוחחה עם המטופלים. "לפתע ראיתי את בעלי", היא נזכרת, "הוא הופיע במפתן הדלת והלך באיטיות לקראתי. משהו בפנים שלו, אפילו בצבע הפנים שלו, בעיניים שלו, גרם לי להתגלגל אחורה בכיסא. נשענתי על הארון או על הקיר שהיו מאחוריי, אני כבר לא זוכרת, וקפאתי במקומי. לא רציתי שהוא יתקרב, פחדתי שהוא יתחיל לדבר ורציתי לברוח, כדי לא לשמוע. עצם הופעתו בשעה זו בקופת החולים שידרה זוועה.

"מישה התקרב והתקרב אלי, ולפתע, באופן בלתי צפוי, הוא נפל על ברכיו ונצמד לרגליי. ואני, בקול שכאילו לא היה שייך לי בכלל, ששמעתי אותו כאילו הייתי צופה מהצד, בלי להאמין למילים שאני אומרת, שאלתי אותו: 'הוא נפצע?' כבר ידעתי את התשובה, וכששמעתי אותה - בקעה ממני יללה בקול לא אנושי. כל מה שהתרחש נראה כאילו לא קורה לי, אלא מחוץ לי".

כמו לשקוע בביצה טובענית

כמה שעות לפני המחזה קורע הלב בקופת החולים, נפל סמל קיריל גולנשין כגיבור בפשיטת צה"ל על בית חנון בצפון רצועת עזה, במסגרת מבצע "ענני סתיו", שנועד לאתר תשתיות טרור ולפגוע במשגרי רקטות לעבר יישובי הנגב המערבי. קיריל וכלבו הנאמן הובילו את הכוח בפריצה לאחד הבתים, נתקלו במחבלים, ובמהלך חילופי האש הוא נפצע אנושות ונפטר מפצעיו.

"החיים שלנו פשוט הסתיימו", מסבירה דיאנה, "החיים ההם שהיו לנו עד לאותו יום נורא נשארו אי שם, בעבר. הם נשארו היכן שקיריל היה מרכז היקום שלי, והייתי מאושרת שכך זה היה. הם נשארו היכן שהייתי מסיעה את קיריל לבסיס וחזרה הביתה, לקורס החובשים שלו, לחברים. הם הסתיימו היכן שהערכתי כל כך את שיחות הנפש הלא תכופות שלנו, היכן שאהבתי כל כך את הילד שלי שהתבגר, היכן שהתגאיתי בו, כי הוא כל כך אמיתי, הכי טוב בעולם. כזה שאם לא הייתי אמו הייתי מתאהבת בו, בגלל שהוא היה הדבר הטוב ביותר שהיה לנו עם מישה, ההמשך שלנו עצמנו".

בסופו של היום הנורא, שבה המשפחה הקטנה, או מה שנותר ממנה, הביתה לשקף. ליד הבית חיכו עיתונאים. מישה דיבר איתם, ודיאנה רק ברחה אל תוך הבית. היא לא זוכרת הרבה מהימים שבאו אחר כך, רק יודעת שהגיעו אליהם אנשים רבים - החברים שלהם, חברים לעבודה, המטופלים, וכמובן חבריו לשירות של קיריל.

"בעצם, הם לא הגיעו, הם פשוט לא עזבו אותנו", מציינת דיאנה, "הם ממש חיו בגינת הבית שלנו, ורק היו מתחלפים עם חבריו מהמכינה במיצר. כדי לדבר איתם הייתי צריכה לאזור את הכוחות לקום מהמיטה, למרות שכל מה שרציתי לעשות זה לשכב, לחשוב רק עליו, להביט אל הקיר וליילל. הם עזרו לי לשרוד. בנוכחות הקבועה שלהם הם לא אפשרו לי לשקוע במחשבות רעות, שמילאו את המוח הרדום שלי כמו ג'לי דביק. הבחורים המקסימים והצעירים האלה הוציאו אותי מהביצה הטובענית הזאת".

שנים אחרי הטרגדיה ניכר שדיאנה ומישה מוצפים בהכרת תודה ולא במרירות. מלאי תודה לאנשים מוכרים ולא מוכרים, קרובים ורחוקים, שעטפו אותם באהבה והפכו למשענת שלא נתנה להם להתמוטט: "השבעה שלנו מעולם לא תימחק מזיכרוני בזכות היחס הזה של אנשים שונים, שהיו זרים אבל הפכו לקרובים שלנו. הם עזרו לי להחזיק מעמד בלי להשתגע. הם בכו איתי וחיממו אותי בחיבוקים שלהם ללא שום מילים מיותרות. הם הקדישו מחשבה רבה לכל משפט קצר, כאילו דיברו עם ילד רך שיכול להיפגע בקלות.

"היו גם מושבניקים שגרו בשכנות אלינו זמן קצר, בלי שידענו את שמותיהם והיינו רק אומרים להם שלום. הם הפכו באחת למלאכים מעולם אחר. הם הקימו על הדשא שמול הבית שלנו מאהל עם שולחן, שתמיד היה מלא בכל טוב. הם מילאו את המקרר שלנו ואת אותו השולחן על הדשא. הם ישבו איתנו והאכילו אותי כמעט בכפית, כי לא הייתי מסוגלת לאכול אפילו פירור".

חיים חדשים בנובמבר

ובמשך כל התקופה הקשה חבריו של קיריל מהשירות הצבאי ליוו את משפחת גולנשין ללא הפסקה. "צוות קיריל" הם קראו לעצמם. דיאנה מספרת שלמרות הזמן שחלף, זה לא פסק: "הם לא עוזבים אותנו. הם באים לבקר. מתקשרים ומספרים חדשות מחייהם, מתעניינים בשלומנו. הם מזמינים אותנו לחתונות, נפגשים איתנו בימי זיכרון בבתי עלמין וביום ההולדת של קיריל. הם הקימו גן ציבורי לזכרו וטיפחו מעיין לכבודו ליד מושב מטע - אנחנו מבקרים במקום בכל שנה לרגל יום ההולדת של קיריל. הם עושים מדורה, צולים בשר וירקות בפויקע, מכינים קפה נהדר, ואנחנו מדברים עד שעות הלילה ושרים שירים לצלילי הגיטרה. אחר כך הם מסיעים אותנו הביתה ונשארים לישון במקום הקסום הזה.

"בהתחלה הרגשתי שהם היו מגיעים לקיריל, כי התגעגעו אליו מאוד וחיפשו את הנוכחות שלו. עכשיו המצב שונה. הם באים אלינו. הבחורים האלה שהפכו להיות בני 35 - זה הדבר הטוב ביותר שיש במדינה שלנו. הם אנשי הזהב של ישראל. כשאני מביטה בהם, אני יכולה לענות על השאלות שלי שנותרו עד כה ללא מענה".

דיאנה מודה שאחרי נפילתו של קיריל היא רצתה למחוק מחייה את חודש נובמבר, שהיה לפני כן החודש האהוב עליה. אבל כעבור שנתיים, בהיפוך גורל בלתי אפשרי, דווקא ב־3 בנובמבר, נולדה למישה ולה תינוקת קטנה, שקיבלה את השם קירה: "הפכתי לאמא בגיל 45. מי היה יכול להאמין! התחלנו איתה הכל מאפס, ובכל יום הילדה הקסומה הזאת מפיצה אור סביבה - זה פשוט אושר בלתי נתפס!"

דיאנה מספרת שקירה התחברה עם כל החברים של אחיה הגדול, שלא זכה לראות אותה. הם מגוננים עליה ותמיד מתעניינים בשלומה.

"והיא גם שואלת יותר ויותר שאלות על קיריל, ולי יש יותר ויותר תשובות. אני אדם שתמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה. לעלות לישראל - זו היתה הבחירה שלי. לחיות במדינה הזאת עם כל היתרונות והחסרונות שלה - זו הבחירה שלי. זו המדינה שלי ונעים לי לחיות כאן. אני אוהבת את ישראל. לעולם לא אסכים עם מי שחושב שקיריל נהרג לשווא. קיריל חי וממשיך לחיות חיים נהדרים. אני חוזרת - ממשיך לחיות, משום שכל אדם חי כל עוד זוכרים אותו החיים. "לקיריל היו חיים יפים מאוד. הוא נהנה מכל מה שעשה, אהב את החיים, והאושר הגדול שלי הוא שמעולם לא הפרעתי לו להיות מי שהוא היה, תמיד תמכתי בו.

"כאשר קיריל בא אלי וביקש שכאם לילד יחיד אחתום לו על טופס הסכמה לשירות ביחידה קרבית, שאלתי אותו בצחוק: ומה אם אני לא אחתום? הוא ענה שבמקרה כזה ימלא טופס של חייל בודד. ואז הבנתי עד כמה היה לו חשוב לשרת דווקא כלוחם. 'אי אפשר רק לקחת, צריך לדעת גם לתת', היה אומר. והוא באמת נתן. כולנו נתנו".