"יכולתי לבחור לשקוע בשכול ובדכדוך, אך בחרתי להרים את עצמי"

את השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון מגדירה נבט סוירי־שוורץ כשבוע שבו היא "יוצאת למילואים". הוריה, מאשה ואנשל שוורץ ז"ל, היו ניצולי שואה, ואחיה, סגן כתריאל שוורץ ז"ל, היה ההרוג הראשון במלחמת לבנון הראשונה. שוורץ, בן 19 במותו, הוביל שיירת טנקים לכיוון העיר צור ונהרג מירי צלף, ב־6 ביוני 1982.

"אני הסיפור הישראלי הקלאסי", היא אומרת. "בת לניצולים שאיבדו הכל ובנו את חייהם מחדש בארץ. בשבוע הזה אני עוברת בין בתי ספר, ומדברת על המשמעות והתובנות שלי כדור שני לשורדי שואה וכאחות שכולה, ועל הדרך שבה אפשר להוציא מזה מסר אופטימי. יכולתי לבחור לשקוע בשכול ובדכדוך, אך בחרתי להרים את עצמי. מה שהיה חשוב גם לי וגם להוריי זה להתרומם ולתפקד, לראות שיש חיוניות ולמצוא את היופי בכל מיני דברים. למדתי לדעת שלדברים שאני עושה יש מעין המשכיות".

כתריאל נולד במושב צפריה שליד ראשון לציון. הוא למד בבית הספר היסודי במושב, ולאחר מכן בבית הספר מעלות בבני ברק ובישיבה תיכונית של בני עקיבא בנתניה. הוא אהב לארח חברים בביתו וללמד אותם לנהוג בטרקטור, לרכוב על סוסים ולעבוד בשדה, וגם היה ספורטאי מצטיין במגוון ענפים ופעיל בתנועת "בני עקיבא".

נבט, מבלי שתדע זאת מראש, ראתה את סצנת מותו של אחיה בסרט עטור הפרסים "ואלס עם באשיר". "הסרט מספר את סיפור הטנק שלהם וסיפור של הלם קרב. היו ארבעה אנשים בצוות, וכתריאל היה חשוף בצריח. הוא זה שהוביל את שיירת הטנקים כדי לראות את הדרך. בהתחלה זרקו עליהם אורז ופרחים כמשחררי לבנון. בהמשך היה מארב של קומנדו סורי, והוא קיבל כדור בעורק הראשי בצוואר".

בעקבות הסרט, נוצר קשר בין האחות השכולה לבין חברו לצוות של אחיה, רוני דייג. "בסרט רוני מספר על ההלם שהיה בו. שנים הוא לא בא אלינו הביתה, כי לא היה מסוגל".

כתריאל ניחן במנהיגות טבעית, בגרות, נדיבות ובעיקר דאגה לחייליו ולחבריו. כשהיה חייל פשוט ויצא הביתה אחת לשלושה שבועות, מספרת נבט, "אבא שלי היה אוגר עבורו אסימונים. לא היו כמובן טלפונים ניידים, ואפילו לא היה לנו עדיין טלפון בבית. כשהיה יוצא הביתה לשבת, הוא היה מקבל את שקית האסימונים ורץ לטלפון הציבורי למסור ד"ש להורים אחרים, שהילדים שלהם לא יצאו, ורק אז היה חוזר הביתה ואוכל".

סיפור אחר מדגים את המנהיגות השקטה שלו: "כחלק משמירה על כשירות הטנקים, היה צריך לטפל בהם באופן קבוע. אחד החיילים ניגש לכתריאל, ואמר ש'לא בא לו' לטפל בטנק. כתריאל התחיל בעצמו לסדר ולארגן את כל מה שנדרש, ואותו חייל סיפר לימים 'הרגשתי לא נעים. אני אשאר למטה ואעשן והוא ינקה?'. אלו תכונות האופי של כתריאל. בשקט, בשלווה, בלי מילים גדולות. פשוט לעשות ולהיות שם עבור החיילים שלו, כמו אבא וחבר".

שרשרת הדורות

לאחר פטירת הוריה לפני כשש שנים ובהיותה אחות יחידה, עבר אליה ואל ילדיה נטל ההנצחה והעברת המורשת באופן בלעדי, ולדבריה מדובר באתגר ככל שעוברות השנים. המשפחה הנציחה את זכרו של כתריאל בכמה דרכים, כמו חלוקת מלגות לתלמידות אולפנה לבנות במושב צפריה על תרומה לקהילה ועזרה הדדית, ולא רק על הצטיינות בלימודים, ברוח הערכים שאפיינו את האח שנפל. כמו כן, הוקמו ספרייה על שמו ובית־עם, הנושא גם את שמו של בן מושב נוסף שנפל - "בית כתריאל ואהרון". בשנים האחרונות החלו עבודות להקמת "פארק מנהיגות" לאהבת הארץ ולתרומה לקהילה, שייחנך ביישוב שוהם, שם מתנדבת נבט בעמותת סיוע לנזקקים, שבה הונצח כתריאל יחד עם עוד חיילים.

לבני המשפחה נודע באקראי כי באזור קאסר אל־יהוד, בגבול ירדן, קיימת דרך שנקראת "ציר כתריאל". במשך שנים רבות האזור היה סגור לאזרחים, ולכן לא שמעו על כך. מדובר בדרך צבאית באזור שבו פעלה חטיבת השריון שבה שירת כתריאל, ולאחר מותו החליטו חבריו מהפלוגה ומהחטיבה להנציח את זכרו ולקרוא לאותו ציר על שמו.

זיכרון חי נוסף הוא בנה הבכור של נבט, שנקרא אחיעד. "משמעות השם היא 'אחי לעד'", היא מסבירה. "בתור אמא, זה לא פשוט לגדל ילד שהוא הנצחה מהלכת, ומובן שלבחור בשם כתריאל עצמו היה מאוד קשה. יש לי ארבעה ילדים ששירתו בתפקידים חשובים בצבא. אף אחד מהם לא חשב לומר שהוא ממשפחה שכולה, ולהשתמש בזה כסיבה לא לעשות. החינוך מהבית היה שאין לנו ארץ אחרת, וכל אחד עושה כל מה שהוא יכול.

"כשאחיעד קיבל את המנילה, הוא רצה לשרת אך ורק בחטיבת השריון שכתריאל שירת בה. כשראיתי אותו מצטרף לשריון זו היתה עבורי סגירת מעגל, כאב ואושר שהתערבבו יחד. המושג 'שרשרת הדורות' מקבל משמעות. זה לא מושג ערטילאי".

זכרם של הוריה ואחיה, אומרת נבט, מתווה את דרכה בהתנדבות ובעשייה עד היום. "הוריי, כשורדי שואה, הגיעו לארץ לבנות את חייהם. כשבנם נהרג - הכל אצלם התמוטט. התחושה שלי, כדור שני וכאחות שכולה, היא שתפקידי לשמור על המדינה הזו. הוריי מדור מקימי המדינה, ואחי נתן חייו לביטחון המדינה הזו. להגיד 'במותם ציוו לנו את החיים' זו קלישאה. תפקידנו הוא לשמור על ערך החיים. לשמור על המדינה שלנו מבחינה ערכית, שנהיה ראויים למחיר הכבד של אלו שדמם נשפך".

עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אחים שכולים ומתנדבים, במטרה ליצור קהילה תומכת ומעצימה עבור אחים ואחיות במשפחת השכול הישראלית. בהובלת העמותה, האחים והאחיות השכולים מקיימים בימים שלקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מפגשים פיזיים וגם וירטואליים ברחבי הארץ.