בשיתוף ישראל 2050
לאחרונה, בסיום הרצאה מול עולים חדשים, ניגש אלי בחור צעיר ושאל: "תגיד, מתי בפעם הראשונה הרגשת שאתה ישראלי על אמת?".
העברתי כבר יותר מאלף הרצאות. שאלו אותי כמעט הכל: על הילדות באוקראינה, על העלייה לארץ, על שייטת 13, על הרגעים הכי קשים ועל אלה שאני גאה בהם. אבל השאלה הזאת תפסה אותי לא מוכן. אולי בגלל שהבחור שעמד מולי עלה מרוסיה לפני ארבע שנים. אני עליתי מאוקראינה. בין המדינות שמהן באנו מתנהלת מלחמה. אבל כשעמדנו זה מול זה בישראל לא היינו שני צדדים. היינו שני עולים שמחפשים אותה תחושת שייכות. ראיתי בעיניים שלו שהוא לא מחפש סיפור יפה, הוא רוצה לדעת מתי מרגישים שייכים.
עצמתי לרגע עיניים וחזרתי לכותל, לטקס ההשבעה שלי בצה"ל. עמדנו שם, בערך אלף חיילים. הסתכלתי ימינה ושמאלה. לא כולם נראו כמוני. לכל אחד היה סיפור אחר, משפחה אחרת, דרך אחרת להגיע לשם. ואז צעקנו יחד: "אני נשבע! אני נשבע! אני נשבע!". הקול הדהד בין האבנים. הסתובבתי וראיתי את אמא שלי ואת סבתא שלי בוכות. הן ידעו מה פירושו של בית שעוזבים, וכזה שבונים מחדש. ופתאום אני עומד מולן במדים ונשבע להגן על הבית שלנו. שם, בפעם הראשונה, הרגשתי ישראלי באמת.
אין רגע מובן מאליו
מאז 7 באוקטובר המילה "שייכות" קיבלה אצלי משמעות נוספת. עשיתי כ־180 ימי מילואים מתחילת המלחמה. יוצאים מהחיים הרגילים, אורזים תיק ועוברים לעולם אחר. ויש את הדרך חזרה, שקשה להסביר למי שלא חווה אותה, כשהמחשבת לא מרפות.
אני גאה לשרת. גאה באנשים שלצידי. ובכל זאת, גם מי שבוחר להתייצב בלי להסס מתעייף. הזמן עם המשפחה לא מחכה לך. העבודה לא עוצרת. החיים ממשיכים ואתה מגלה כמה רגעים קטנים החמצת. מאז שנהייתי אבא אני מרגיש את זה אחרת. חיבוק בבית, חיוך של הילדה שלי, ערב רגיל עם אשתי, אלה דברים שפעם נראו לי מובנים מאליהם. היום אני יודע שאין דבר כזה רגע קטן.
אני זוכר כמה מוזר זה לפעמים לענות בבית על השאלה הפשוטה "איך היה?". איך מסבירים ימים שלמים בכמה מילים, ואיך מספרים לילדה שלך, כשתגדל, למה אבא לא היה שם בחלק מהרגעים שלה.
אני חושב גם על החברים שלי למילואים. אנשים שאני מכיר מקרוב. כאלה שקיבלו שוב ושוב צו, השאירו מאחור ילדים, בני זוג, עסקים ועבודות, וחזרו לעשות את מה שצריך. יש ביניהם אנשים שכבר קשה להם. חלקם לא יגידו את זה בקול, כי התרגלנו לשאול אותם אם הם מוכנים למשימה, ולא תמיד שואלים איך הם באמת מרגישים. ואני חושב על המשפחות שלהם. גם הן משרתות בדרך שלהן, בלי מדים ובלי טקס שחרור.
כשאבחר בקלפי, אשאל מי רואה את המשפחות של אנשי המילואים, מי מבין שאי אפשר לבקש מאותם אנשים לצאת שוב ושוב, ומי מוכן באמת להרחיב את מעגל האחריותויש גם את אלה שלא חזרו. חברים ולוחמים שנפלו, והשמות והפנים שלהם הולכים איתנו בכל יום. בשנה האחרונה אי אפשר להתעלם גם מהמקרים הכואבים של חיילים ואנשי מילואים ששמו קץ לחייהם. אני נזהר מלדבר בשם המשפחות או להניח שאני יודע מה עבר על כל אחת מהן. אסור להסתפק בלשאול לוחם אם הוא מסוגל לצאת לעוד משימה. צריך לשאול גם אם יש לו עם מי לדבר ומי שיקשיב לו כשהוא חוזר. לכן, כשאני מדבר על גיוס ועל שוויון בנטל, אני לא חושב על מאבק בין קבוצות - אני חושב על הפנים של החברים שלי ועל העייפות שאני רואה אצלם. אני חושב על הצורך בעוד בעוד כתפיים, בעוד אנשים שיכולים לקחת חלק. לא כולם צריכים לשרת באותו תפקיד, ולא כולם יכולים לתרום באותה דרך, אבל אנחנו חייבים למצוא דרך הוגנת להרחיב את מעגל הנושאים באחריות, מתוך כבוד לכל אדם. תודה אינה מספיקה בעוד פחות משבוע נעמוד שוב מול הקלפי. כל אחד יעשה את הבחירה שלו, על פי המצפון והערכים שלו. אני לא אומר לאיש למי להצביע. אבל אחרי 180 ימי מילואים, וכשאני מסתכל על הבת שלי, אני לא מסוגל לחשוב רק על מחר בבוקר. אני חושב על המדינה שבה היא תגדל. כשאבחר, אשאל מי רואה את המשפחות האלה, מי מבין שאי אפשר לבקש מאותם אנשים לצאת שוב ושוב, ומי מוכן באמת להרחיב את מעגל האחריות. אני רוצה שנדע לדאוג זה לזה ולהמשיך לחיות כאן יחד. למקבלי ההחלטות אני רוצה לומר דבר פשוט: תודה ללוחמי המילואים היא חשובה, אבל היא לא יכולה להיות כל התשובה. תראו גם את הבית שהם חוזרים אליו, את המחיר שלא מופיע בדוחות, ותעשו את מה שצריך כדי שלא יישארו לבד בעומס הזה. ולצעירים שמתגייסים עכשיו אני רוצה לומר: אתם בוחרים לתת מעצמכם בתקופה לא פשוטה. תשמרו על החברים שלכם ועל עצמכם. ולחבריי למילואים אני רוצה לומר שמותר גם לכם להגיד שקשה. כשהבטתי בבחור מרוסיה, ראיתי את הניצוץ בעיניים שלו. חשבתי על עצמי בכותל, על אמא שלי ועל סבתא שלי שבכו, ועל הבית שיש לי היום. הלוואי שהוא ימצא כאן את הרגע שלו. והלוואי שנדע לבנות מדינה שבה תחושת השייכות הזאת לא נופלת רק על חלקנו. בשיתוף ישראל 2050טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו