בשיתוף ישראל 2050
מתן גורני, 26, רמת גן - "חוק השתמטות הוא דגל שחור"
מאז 7 באוקטובר ספרתי כבר כ־200 ימי מילואים. כשפרצה המלחמה עבדתי על ספינה בלב ים וחזרתי ארצה להתגייס, אבל המילואים גררו אצלי דחייה של שנה. בכל מה שנוגע לעבודה ולימודים הפגיעה אצלי פחותה ביחס לחברים שלי מהפלוגה, שהם כמעט כולם מישיבות הסדר, הורים טריים וסטודנטים שלומדים לתואר וזה משפיע עליהם הרבה יותר.
למרות המחיר והשחיקה, שאלת ההתייצבות כלל אינה עומדת על הפרק מבחינתי. אם קוראים לי - אני בא. אני ציוני ואני יודע שצריכים אותי, אז אני מגיע.
בנוגע למי שמשתמט משירות - אני באופן אישי לא מאמין במאסרים אלא בתמריצים כלכליים ובסנקציות כלכליות. אם בן אדם רואה שמסלול החיים שלו הולך להשתפר אם ילך לצבא, או להיפגע אם לא ילך לצבא - זה מה שיעבוד. עם העמדה הזו אני גם הולך להצביע בקלפי. מבחינתי בבחירות הקרובות חוק הגיוס הוא במקום הראשון או השני בסדר העדיפויות. כל מפלגה שתעביר חוק השתמטות - דגל שחור מתנוסס מעליה.
שקד דניאל, 33, יקנעם - "כולם צריכים להיכנס מתחת לאלונקה"
בכל פעם שבה אני יוצא לסבב מילואים, אני משאיר בבית את יעל אשתי ואת בננו יותם. כמפקד פלוגה בשריון צברתי במלחמת חרבות ברזל יותר מ־500 ימי מילואים, בשישה סבבים בכל הגזרות, כשבמקביל אני עובד במשרד ממשלתי.
עבורי קודם כל זו תחושת האחריות והשליחות. ההבנה שצריך להיות שם, עם כל הכאב של לעזוב את הבית והמחירים שאני משלם בחיים האישיים ובעבודה. זה אומר כל פעם להתנתק מהמשפחה וגורם לחוסר יכולת ליצור רצף בעבודה. אצל חלק מהמילואימניקים יש גם מחירים נפשיים - יש לי לא מעט חיילים וחברים שסוחבים איתם מטען מתוך הסבבים האלה.
בראייה שלי, כולם צריכים להיכנס תחת האלונקה ולהיות חלק מהמעגל שנקרא אחריות חברתית. אם היו עוד 5,000 לוחמים או עוד 10,000 חיילים, הפלוגה שלי ואני היינו עושים חודש פחות ימי מילואים בכל סבב. שני הסבבים האחרונים שלנו היו של 100 ימים. אם היו עוד לוחמים בסדיר, הנטל על כוחות המילואים היה נמוך יותר. צריך גם לקחת בחשבון - יום מילואים של לוחם עולה פי ארבעה מיום של חייל בסדיר. כשיש אצלי מהנדסים והייטקיסטים, כל יום שלהם עולה למדינה הרבה מאוד כסף, וגם זה משפיע על עוד הרבה דברים.
גפן בראילובסקי, 27,ראש העין - "במצב הזה אנחנו לא באמת מנהלים חיים"
ב־7 באוקטובר היתה תחושת שליחות נורא גדולה, אבל אחרי שצברתי כבר כ־420 ימי מילואים זה נעלם. עכשיו מה שמחזיק אותי זה בעיקר החברים. השחיקה מאוד גדולה ואינה רק מנטלית אלא גם פיזית ובריאותית. אנחנו מנהלים חיים אבל לא מנהלים אותם באמת. לצד זה, יש לי בעיות שמיעה בגלל אירוע מסוים שהתרחש במילואים אבל עדיין אני ממשיכה להגיע ולשרת. העניין הוא שלממשלה לא אכפת, זה לא מעניין אף אחד. היא אומרת לנו 'אתם תמשיכו לעשות מילואים', ואנחנו נמשיך להגיע, אבל אנחנו כבר גמורים.
התחושה הזו באה לידי ביטוי גם בהצבעה הקרובה בקלפי, וחוק הגיוס ישפיע עליה במאה אחוזים. בסוף אני מצביעה בשביל מה שרלוונטי לי, ואני לא יכולה להמשיך את החיים שלי עם 100 ימי מילואים בשנה. אנחנו לא רוצים להפסיק מילואים לגמרי, אבל גיוס כוח נוסף יכול להוריד את העול מכולנו. אנחנו צריכים שעוד צעירים ייכנסו מתחת לאלונקה כי זה כבר כבד. הצבא צועק את זה, הרמטכ"ל צועק את זה - אנחנו חייבים עוד אנשים.
נטע דניאל, 29, קיבוץ עמיר - "אם אני עוצרת את חיי כדי לשרת, אין סיבה שאחרים לא יעשו זאת"
כשפרצה המלחמה ב־7 באוקטובר הייתי באפריקה. היה לי ברור מה אני הולכת לעשות וחזרתי מייד לישראל. מאז צברתי כ־450 ימי מילואים כסמב"צית 51, ועכשיו אני כבר לקראת הסבב השביעי. עבורי לא לעמוד מהצד עם מה שקורה ולחזור לעוד סבב מילואים זה חלק מכוח האינרציה, אבל זו גם הדרך שלי לעזור במצב הלא הגיוני פה במדינה. במקביל, נוצרו קשרים עם החבר'ה מהגדוד, הם כמו משפחה שנייה ואני חוזרת גם בשבילם.
לשירות הממושך יש מחיר אישי כבד, ואני חושבת שלא רק חבריי ואני צריכים לשלם אותו. שלוש שנים שאני שמה את החיים האישיים שלי על 'עצור'. אני סטודנטית לעבודה סוציאלית, ומתוך ארבעה סמסטרים בשניים הייתי במילואים באופן מלא. חסרים חיילים, ואם אני יכולה לעצור את החיים שלי לשלוש שנים בשירות סדיר, ועכשיו עוד שלוש שנים במילואים, אין סיבה שכל אזרח במדינה לא יעצור שנייה את החיים ויתרום בדרך זו או אחרת: על מדים, בבתי חולים, בבתי אבות - לא חסר איפה לתרום. הצבא אולי לא מתאים לכולם, אבל כולם צריכים לתרום.
בהתלבטות שלי לקראת הבחירות אני בהחלט מסתכלת על היחס של המפלגות כלפי המשרתים הקיימים, ומה הגישה והאמירות שלהם לגבי חוק הגיוס וגיוס אוכלוסיות שלא מתגייסות.
וופא טרודי, 38, כסרא־סמיע - "המדינה לא מבינה את הצורך בעוד מתגייסים"
אני נשוי ואב לשלושה ילדים ובשלוש השנים האחרונות ביצעתי כ־120 ימי מילואים בכל שנה. תמיד ראיתי בצבא דרך לתרום לחברה. השתחררתי ב־2013, הייתי בקבע חמש שנים והיתה לי אפשרות לקבל פטור ממילואים, אבל התעקשתי להמשיך לשרת - וזה קיבל משנה תוקף אחרי 7 באוקטובר.
אצלנו בעדה הדרוזית אחוז הגיוס לצה"ל גבוה במיוחד, ואני מרגיש שיש חוסר הבנה מצד המדינה בצורך של עוד מתגייסים. אולי הם חושבים שעושים את זה 'דווקא' לחרדים, אבל הם לא רואים או שלא רוצים לראות את הצורך האמיתי בעוד לוחמים וחיילים. אבל באמת יש צורך. אנשים כאן שלוש שנים במלחמה ועושים מאות ימי מילואים, כולם צריכים לשאת בנטל. לא יכול להיות שרק חלק ישלמו מחיר אישי גדול.
מבחינה משפחתית, השירות הממושך במילואים קשה מאוד. בטח אצלי שאני גר בצפון בקו עימות וצריך לדאוג גם למשפחה בזמן שאני במילואים. וכמובן גם מבחינת הקריירה - אני מרגיש יותר ויותר שהמילואים מאיטים את קצב ההתקדמות שלי. הנושא הזה ישפיע מאוד על הבחירה שלי בקלפי ויש לו משמעות קריטית בעיניי.
אלמוג אוחיון, 29, פ"ת - "אי אפשר לבנות על פתרונות לזמן קצר"
את שירות המילואים שלי, שאליו נוספו מאז תחילת המלחמה 205 ימים, אקח איתי בשבוע הבא אל הקלפי. זה פקטור מאוד משמעותי בשבילי ואצביע רק למפלגה שמצהירה כי תתמוך בגיוס שווה לכולם.
אני משרתת בפיקוד העורף, ומבחינתי ההתייצבות למילואים היא צו השעה. אין לנו ארץ אחרת - זאת לא קלישאה, זאת עובדה. אם לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה, וזה התור של הדור שלנו. כל החיים שמענו מההורים על מלחמת יום כיפור ומלחמת ששת הימים ופתאום זה אנחנו. אחרי 7 באוקטובר הרצון שלי לתרום למדינה ולקחת חלק פעיל במלחמה היה גדול מאוד, ועודנו.
לצד תחושת השליחות שיש לכל מי שיוצא למילואים ותורם את חלקו, חייבים להבין שיש שחיקה גוברת, ולכן סוגיית גיוס החרדים אינה רק דיון חברתי אלא צורך ביטחוני. בסופו של דבר המדינה נמצאת במלחמה בכמה חזיתות. יש אנשים שחושבים כי המלחמה נגמרה, אבל היא לא. כל החברים שלי מגויסים במהלך השנה לסבבי מילואים שונים, הכל עדיין קורה. אין מספיק כוח אדם בצבא, בגלל זה נשענים על המילואימניקים וזה לא פתרון שיכול להחזיק לטווח הארוך. חייבים לגייס עוד חיילים.
לדעתי, כדי להגיע לפתרון אמיתי חייבים לצמצם באופן דרסטי את מספר מקבלי הפטור, לקבוע מכסה ברורה של תלמידי חכמים שיוכלו להמשיך ללמוד תורה ובמקביל יתרמו לקהילה בדרך אחרת. כל השאר יתגייסו לצבא במסגרות שמותאמות לאורח החיים שלהם.
שיר בן יעקב,37, כפר סבא - "אצביע בעיקר לפי הפתרון המוצע לגיוס"
מאז 7 באוקטובר צברתי קרוב ל־300 ימי מילואים כקצינת חמ"ל בחטיבת חילוץ והצלה של פיקוד העורף. ביום שבו פרצה המלחמה השארתי בבית תינוק בן שלושה חודשים, אבל אין לנו יותר מדי הזדמנויות לתת למדינה הזאת - ובעיניי זו היתה הזדמנות. לצד זה אני מרגישה שיש כאלה שעסוקים בלהרוס, ואני דואגת לעתיד שני הילדים שלי.
לשירות הממושך יש מחיר אישי, משפחתי ותעסוקתי כבד. זה בא על חשבון הילדים. הגדולה בת 6 ומאוד קשה לה, אבל גם היא מבינה שזה משהו שאמא רוצה וצריכה לעשות. אני עובדת כמנהלת מעבדה ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, וגם בעבודה זה לא פשוט. בהתחלה ידעו לספוג את זה, אבל בצווים האחרונים כבר ממש היה קושי. אתה מתחיל משהו ולא מסיים, אי אפשר לתכנן קדימה. למרות זאת אני עדיין מלאה במוטיבציה להמשיך.
מבחינתי, הטיעון שלא באמת צריך את הצעירים החרדים לא בא בחשבון, רואים בשטח שהמילואימניקים קורסים. זו הסיבה ש־90% מהשיקול שלי למי להצביע תלויים בחוק הגיוס. צריך פתרון לא קצר טווח. זה צריך להתחיל מוקדם יותר, במערכת החינוך של המגזר החרדי, בהתוויה, בשיח הרבני. הפתרון הוא לעשות התאמות בתוך הצבא כדי שהמסגרת תוכל להכיל אוכלוסייה מהסוג הזה. זה צריך להיות דו־כיווני.
עמרי מלבין, 34, נס ציונה - "לא כולם שותפים לנטל, וזה מתסכל"
אני נשוי ואב לילדה, סטודנט לרפואה ומשרת כמפקד טנק בשריון במילואים. מאז טבח 7 באוקטובר צברתי כ־400 ימי מילואים, ואני נמצא בעיצומו של סבב חמישי.
מדובר במציאות שוחקת שמורגשת היטב בשטח. כשקוראים לך בכל שנה לשלושה חודשים של מילואים, ואתה רואה שמסביב לא כולם שותפים לנטל - זה מתסכל. חייבים עוד אנשים כדי שיקראו לנו פחות למילואים. ציפיתי שב־8 באוקטובר יגיעו המונים ואנשים שלא לבשו מדים ייכנסו תחת האלונקה ויתגייסו. עברו כבר שלוש שנים והמצב הולך לכיוון אחר בכלל - של לתת פטור מגיוס לאוכלוסיות שלמות. כמילואימניקים אנחנו עוזבים את הבית לכמה חודשים כל שנה מחדש, זה לא נורמלי. באמת צריך עוד אנשים כדי שיקראו לנו פחות. אי אפשר להמשיך ככה. לצד הריחוק מהמשפחה, יצא לי כבר להיכשל במבחנים, הפסדתי קורסים שלמים. זה כואב. אין לי ספק שאצביע למפלגות ציוניות שידאגו למילואימניקים ולשוויון בנטל.
בשיתוף ישראל 2050
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו