בשיתוף ישראל 2050
בשלוש השנים האחרונות אני רואה מקרוב משפחות שנותנות למדינה כמעט בלי חשבון. אנשי מילואים שעוזבים שוב ושוב את הבית, ובני זוג ובנות זוג שמנסים להחזיק לבד ילדים, עבודה, עסק, זוגיות וחיים שלמים. ככל שהמלחמה מתארכת, כך קשה יותר להתעלם מהשאלה כמה זמן יכולה מדינה להתקיים כשהאחריות המשותפת מוטלת שוב ושוב על אותם אנשים?
השאלה הזאת פגשה אותי לפני עשור - הרבה לפני שאלת חוק הגיוס - כשהקמנו כסטודנטים את תנועת "ישראל 2050". אז עסקנו בכלל בנושא אחר שהטריד אותנו ואת הציבור הישראלי - יוקר המחיה. ניסינו להבין מדוע הציבור הרחב משלם את המחיר, בעוד קבוצות מאורגנות מצליחות שוב ושוב להגן על האינטרסים שלהן. למדנו שיעור פשוט על האופן שבו מדינה מתנהלת: לכל קבוצה עם אינטרס צר יש מי שיילחם בשבילה. הרבה יותר קשה למצוא מי שיילחם על מה שטוב לכולם, לכולנו.
אז פגשתי את השאלה הזאת דרך הכיס, היום אני פוגשת אותה דרך הגיוס והמילואים, והיא כבר הרבה יותר דחופה: מי נלחם על כלל ישראל?
אחרי 7 באוקטובר הקמנו את "פורום נשות המילואימניקים". בתוך שעות הצטרפו לקבוצת הווטסאפ שפתחנו כמעט 1,000 נשים - מימין ומשמאל, דתיות וחילוניות, מכל הארץ. אף אחת לא שאלה את האחרת למי הצביעה. פתאום כל החלוקות שהתרגלנו לחשוב דרכן על החברה הישראלית נעשו פחות חשובות. היה ברור שיש משהו בסיסי יותר שמחבר בינינו: הידיעה שיש לנו כאב משותף, ובעומק גם ההבנה שמעכשיו אנחנו שייכות זו לזו.
זה ביטא את הרוח של אנשי המילואים ומשפחותיהם. ב־7 באוקטובר מאות אלפי ישראלים עזבו משפחות, עבודה וחיים שלמים ויצאו להגן על אנשים שמעולם לא פגשו. הם עשו את זה כי ברגע האמת, מתחת לכל המחלוקות, עדיין התקיימה כאן ההבנה שיש "אנחנו".
ככל שהמלחמה מתארכת, כך הפער נעשה קשה יותר: לצד ישראלים שנקראים שוב ושוב לשירות ממשיכה להתקיים בישראל האפשרות של קבוצות שלמות לדרוש לעצמן פטור מהאחריות המשותפת. לכל קבוצה יש הסבר, צרכים ואינטרסים משלה. ואפשר להבין את ההיגיון: אם כל אחד אחר דואג קודם לקבוצה שלו, למה שאני לא אעשה אותו דבר?
המציאות הביטחונית והדמוגרפית הופכת את המודל הקיים לבלתי אפשרי לאורך זמן, אבל מתחת לשאלת הגיוס נמצאת שאלה גדולה יותר: מה אנחנו חייבים זה לזה כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן יחד?
זו הסיבה שהוויכוח על הרחבת שורות הגיוס אינו רק על מספר החיילים שחסרים לצה"ל. המציאות הביטחונית והדמוגרפית הופכת את המודל הקיים לבלתי אפשרי לאורך זמן. אבל מתחת לשאלת הגיוס נמצאת שאלה גדולה יותר: מה אנחנו חייבים זה לזה כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן יחד?
בעיניי, השאלה הזו מובילה אותנו לאחת המשימות החשובות שמונחות ערב הבחירות לפתחו של הדור שלנו. קיבלנו בירושה פוליטיקה שמלמדת כל קבוצה להילחם על שלה: להשיג יותר, לוותר פחות ולראות כל פשרה כהפסד. אבל אנחנו צריכים לשנות כיוון, לדרוש ולהציע מנהיגות שמסוגלת לעשות גם את הדבר הקשה יותר - לומר לפעמים דווקא לאנשים הקרובים אלינו, לחברי הקבוצה "שלנו": אני מבין מה טוב לנו, אבל יש משהו גדול יותר שטוב למדינה.
זה לא אומר לוותר על המחלוקות בינינו, ובוודאי לא על הזהויות שלנו. חברה משותפת אינה חברה שבה כולם חושבים אותו דבר, אבל היא מקום שבו יש דברים שאנחנו מסכימים לשאת יחד.
אם לא נצליח לבנות מחדש את ההסכמה הזאת, אנחנו עלולים לגלות שמרוב שנלחמנו כל אחד על המשבצת שלו - פירקנו את לוח המשחק.
אני לא רוצה שהדור שלנו יסתפק במדינה שמצליחה לשרוד ממשבר למשבר. אני רוצה שב־2050 תהיה כאן מדינה משגשגת, בטוחה וראויה לחיים; מדינה שהילדים שלנו ירצו להישאר בה ולבנות אותה.
בשביל זה אנחנו צריכים יותר מעוד הסדר גיוס. אנחנו צריכים להחזיר לישראל רעיון פשוט שאולי שכחנו: לא חייבים להסכים על הכל כדי להיות עם אחד. אבל כדי להיות עם אחד צריך להסכים שיש דברים שאף אחד מאיתנו לא משאיר לאחרים.
ספיר בלוזר היא ממייסדי תנועת "ישראל 2050" וממייסדות "פורום נשות המילואימניקים" ויו"ר הפורום לשעבר
בשיתוף ישראל 2050
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו