לא לשקם - לתכנן נכון ולבנות מחדש

בשיתוף ישראל 2050

מאז תחילת השנה מגיע לביתנו אחת לשבוע בחור נחמד בשם איתי. במשך ארבע שעות, תמורת 120 שקלים לשעה, הוא מלמד את רנן, בני, חומר שבכיתה היה לומד במשך כ־30 שעות. למעשה, הוא מספיק גם מעבר לכך. בורכתי בתלמיד כיתה ו' חכם, ממושמע וסקרן. לו היה תלמיד ממוצע - כנראה היו נדרשות לו חמש שעות. אין חופשות, אין "גשר", אין בזבוזי זמן על שיעורי "הטבעת חותם" ולימודי "זהות" אווריריים.

בקרוב יתחיל רנן, מלבד השיעור הפרטי עם איתי, גם לימודי מתמטיקה במסגרת חיצונית, קורס ללימוד שוק ההון, ולפני כמה ימים ביקש שאפתח לו תוכנית לימודים על ההבדלים בין קומוניזם לקפיטליזם. בעזרת בינה מלאכותית, מניסיון העבר בתוכניות שבניתי לו, זה כנראה ייקח לי כשעתיים-שלוש, הטכנולוגיה קיימת.
הבן שלי כן רשום לבית הספר ומגיע לחלק מהימים, אבל למרות חיבתי האישית למעט הצוות שנותר עדיין לתחזק את המבנה, אינני מצפה מהם לדבר. ברור לי שכוונותיהם הטובות לא יכולות לספק ולו את המינימום הנדרש.

הורי "הסרבנות האפורה"
הלוואי שהיינו לומדים בבית הספר את "מדעי הפרידה" - קורס שהיה מסביר לנו איך לזהות מתי רעיונות או אנשים בחיינו למעשה חדלו מלהתקיים ועלינו לוותר על הניסיון להשיבם. אולי הייתי מבינה, עוד כשהילד היה בכיתה א', שהסיפור של מערכת חינוך כפי שהכרתי אותה איננו עוד סיפור של מערכת שחלתה אנושות ועלינו לספק לה תרופה, אלא של כזו שהסיפור שלה כבר אבוד.

בסוף שנת הלימודים הקודמת, כשפרסמתי פוסט שהפך לוויראלי על זה שבני למעשה לא ממש מגיע לבית הספר, קיבלתי תגובות מהורים רבים שתיארו בפניי הכרה דומה: דה־פקטו, התפתחה "סרבנות אפורה" של הורים שאינם מתנגדים עקרונית לבתי הספר, אבל פשוט לא מאמינים שהמערכת חיה. מה הטעם בלשלוח ילדים לסדר יום שחלקו בחצר וחלקו בפעילויות מומצאות שאינן דורשות מורות, פשוט כי אין כאלה?

לא הם ולא אני הצהרנו על חינוך ביתי. למה להצהיר ולעבור ביורוקרטיה מפרכת של מסמכים ואישורים אם ממילא לאיש לא באמת אכפת כשהילד בבית? הרי נניח שתגיע קצינת ביקור סדיר שתשאל אותנו מדוע הילד לא נכח עשרות ימים בכל שנה - מה היא תעשה עם התשובה? אילו סמכויות יש בידיה? אילו סנקציות היא יכולה להשית? כלום ושום דבר.

"אבל את יכולה להרשות לעצמך להוציא כסף פרטי", בוודאי תגידו. נכון, אבל המודל שלי בעניין הזה הוא לא משפחות עשירות, אלא אלו של יוצאי בריה"מ לשעבר, שהגיעו חסרות כל אבל היו מוכנות לרעוב כדי לממן לילדיהן חינוך איכותי. כיום אוכלוסייה זו נחשבת לעלייה המצליחה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל – בשכר, בתארים, בהתקדמות המטאורית בשוק העבודה.

ומה אתם יכולים להרשות לעצמכם? את המשך ההידרדרות? המתנה רוטנת לשינוי? אין לילדים שום עתיד בלי שתעשו אחד משניים: או שתעקפו את השיטה הקיימת עם כסף פרטי, או שתילחמו להכריז על פטירתה ולהתחיל מחדש.

גם המורות מבינות
אחת השגיאות הנפוצות והבעייתיות ביותר שלנו היא האמונה שהמשמעות של "שיקום" היא השבת היכולות שנהרסו ממחלה או תאונה למצבן הקודם. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, אין ניסים כאלה. מה שהיה לא יחזור. מה כן אפשר? לבנות מחדש.

אין חולקים על ההכרח בשיקום מערכת החינוך, אבל ההבדלים המהותיים כעת בין הקבוצות השונות נוגעים למושג הבסיסי הזה, לשאלה מה הוא בעצם אומר.

אני אמא לילד שלומד במערכת העגומה הזו, אבל לא רק. אני גם אישה שעוסקת בשיקום ובבנייה מחדש של יכולות אצל משפחות חולים. ראיתי איזה כוח אדיר יוצא מאנשים כשהם מפנימים שהמרדף להשיב את המציאות הקודמת הוא חסר תועלת, שעליהם להתנתק מהעבר שלא ישוב ולבנות חיים חדשים. השיקום של מערכת החינוך יתחיל ביום שבו נפסיק לפנטז על החזרת המערכת של שנות ה־70.
לשפוך על הבעיה כסף לא יועיל. משרד החינוך הוא השני בגודל תקציבו בישראל. הבעיה היא איך הכסף מחולק ומה ההיגיון שעומד מאחורי חלוקה זו.

ריכוז כל הסמכויות בידי משרד אחד גרם לו עם השנים להתנפח, לייצר עוד ועוד דרגים מסורבלים, ביורוקרטיה שקוברת כל יוזמה טובה ואפס גמישות ניהולית לרשויות המקומיות ולבתי הספר עצמם. את המנגנון המסורבל הזה יש לפרק. היחידים שמחזיקים אותו במבושיו הם יפה בן דויד ורן ארז, שכיום אין שום מינוי בו שלא עובר את אישורם הבלתי ענייני.

עלינו להשאיר משרד רזה, להוריד את הסמכויות אל הרשויות המקומיות ורשתות החינוך, לתת למנהלות בתי הספר גמישות גדולה בהרבה ולהשאיר בידי המשרד סמכויות פיקוח בלבד.

ואל תגידו לי "זה ידפוק את הפריפריה, הרשויות שם חלשות". הפערים כיום בין הישגי התלמידים במרכז ובפריפריה מלמדים שהפרשנות שלנו למושג "שוויון" עברה מניפולציה: החילונים מופלים לעומת הדתיים, החרדים ממשיכים לקבל תקציבים בלי ללמד, הערבים מופלים לעומת כולם. אין שום שוויון, ואין קשר בין הקצאה לבין צורך.

לכן אני בעד לעשות את מה שנעשה בשעתו עם רשות השידור, אחרי אינספור ניסיונות תיקון כושלים: לתכנן, לסגור - ולפתוח בגרסה חדשה. ארז ובן דויד יתקוממו וישביתו? שינסו. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם כבר לא נדקלם כמו תוכי באולפנים: "צריך לתת עוד כסף". כבר למדנו שההסכמים שהם יצרו מתגמלים מורות לפי ותק ולא לפי יכולות. כבר ראינו איך המורות עצמן מבינות שמדובר בשיטה פסולה. גם הן רוצות לסיים את שלבי האבל ולהתחיל מחדש.

בשיתוף ישראל 2050