זוהי עת 'תענית נשיקות'. דווקא היא מעוררת מחשבות רבות על נשיקות, כיסופי נשיקות. כמו בכל דיאטה מתאווה האדם לדבר שנלקח מפיו. הרבי אמר אסור להתנשק, אף המזוזות אסורות למגע, ממתינות אחוזות תשוקה לנשיקה. כל שנותר הוא נשיקות מבעד למסיכות, מבעד למטפחות, והזיכרון החי על שפתיים. בימי הצום הללו יש צמא לנשיקות כמים, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" (משלי כז, יט).
מה סודהּ של הנשיקה. קסמה בכך שלא נודע סודה. בנשיקה טמונה יכולת-העל לעצור את הזמן מלכת. זמן הנשיקה הוא 'אין הזמן'. לא רק השעון נעצר. בעטייה של נשיקה אפילו החמה נעמדת משקיעתה. הנשיקה בכוחה לגרום לקיפאון זרימת הטבע, הרוח פוסק מנשוֹב, "נשיקותא - התעראותא רוחא ברוחא", בשל זיווג הנישקין נתארע אותו פלא קוסמי של ביטול ממדי המרחב והזמן.
בנשיקה מוּבנֶה המומנט הטרנספורמטיבי. היא מעירה מתים אל החיים, גואלת מתרדמת, הופכת בעלי־חיים לבני אנוש, צפרדעים לנסיכים, גבר לאישה, נוצרי ליהודייה.
בסיפור החלומי 'הנשיקה הראשונה' מאת ש"י עגנון מתואר רגע פגישה בין האני־המספר לנער כמורה קטון שלא טעם טעם החטא, והוא בעיניים שחורות ובפנים מתוקות חלקות, שלא נראתה עליהן חתימת זקן. הגילוי המוחשי בין שתי הדמויות נעשה כבר בעת קרבת השפתיים: "קרבתי פי לפיו כאילו מעתה נמסר חוש השמיעה לפה כשהוא אומר שהוא מליקובץ". בעטייה של הקרבה, לחיקה של הנשיקה, מתגלה נער הכמורה כנערה, ולא סתם נערה אלא כבתו של הצדיק מליקובץ ונגלה העונג האקסטאטי: "הציפו דמעותיו את עיניו ואמר מתוך בכייה, בתו אני, בתו הצעירה, בת זקונים שלו. נזדעזע לבי ודבק פי בפיה ונדבק בפי ונעימות נועם באה מפיה לפי, ואולי אף מפי לפיה. לפעולה זו קוראים בלשון הקודש נשיקת פה... כאן יש להוסיף, נשיקה זו נשיקה ראשונה היתה שנשקתי אני לנערה. וקרוב בעיני שאף נשיקתה נשיקה ראשונה היתה, נשיקת בתולים שאין עמה מכאוב אלא טובה וברכה וחיים וחן וחסד שאיש ואשה חיים בהם עד זקנה ושיבה" ('הנשיקה הראשונה', פתחי דברים, עמ' 161).
להפוך נשיקות לבני־אדם
הנשיקה עצמה היא בבחינת בריאה: "אֲנַחְנוּ נוֹלַדְנוּ לִחְיוֹת וְלָמוּת / לִבְנוֹת וְלִבְרֹא עוֹלָם / לַהֲפֹךְ עֲנָבִים לְיַיִן / וּנְשִׁיקוֹת לִבְנֵי אָדָם" (יורם טהרלב, 'להפוך ענבים ליין'); אך כשם שהיא מחוללת חיים יש בה גם הכוח להוצאת הנשמה. משה מרים ואהרון מתו כולם מיתת נשיקה, האל נשק להם ובזאת נשמתם נשאבה, מיתת הנשיקה מסמנת מוות בשׂיבה טובה.
ביחס לצרפתים אנו היהודים איננו אומת נשקנים ואף יש בנו מידה של השתקה לגבי הנשיקה. מאידך היהודים חֲפֵצִים הם בנשיקות חֲפָצִים, נשקנים ידועים של חפצי קדושה: נשיקות על מזוזות, על ספרי תורה, על תפילין, על הציציות. בנשיקה זו מדמה הדבקות באל למצב האהוב והאהובה, כאיחוד המיסטי. עוד ידועות הנשיקות על קמעות, על קברות צדיקים וצדיקות. מנהג אדם לנשק את מתו לפרידה דווקא שנוי במחלוקות. שיאן הנשיקות הוא כמובן הכותל המערבי, ועפרהּ של ארץ-ישראל גם הוא ידע ימים יפים.
במסגרת הלימוד והחניכה ביהדות אנו מתוודעים לתלמידים המנשקים את ידו של רבם או כפות רגליו במחווה של הכרת-תודה והזנה רוחנית; ולחלופין מורים הנושקים לראשי תלמידיהם. באמצעות הנשיקה הגופנית מסומלת התקשרוּת הנפש בין המורה לתלמיד.
על השחיקה בנשיקה
העיון בנשיקה הוא מן המרתקים בתולדות האנושות, מבחינה גופנית, נפשית, תרבותית, מיסטית, ועדיין לא מוצה. אופוס עתיק ומקיף על הנשיקה נכתב בפרנקפורט 1680, בידי מרטין ואן קמפה. זוהי מעין אנציקלופדיה לנשיקה בת למעלה מאלף עמוד. המחבר עומד על מנעד של עשרות סוגי הנשיקות, על היבטיה החוקתיים, הדתיים, ההיסטוריה התרבותית שלה וכד'.
בעיתות אלה של מחסור חמור בנשיקות (כמעט חמור כמחסור הביצים) אנו מגישים קובץ נשיקות בלתי מידבקות. הימים הם ימי פסח, ימי קריאת שיר השירים, שהיא מגילת הנשיקות והאהבים, ונקשרת בחירות ובאביב האוהבים. אנו פותחים בתענית הנשיקה אך מסיימים בנשיקת מאפה מתוקה, בין לבין נטעם טעמן של נשיקות מכל העולמים והמחוזות: נשיקות מקראיות ומיסטיות; ספרותיות ואמנותיות; נשיקות מוזיקליות וקולנועיות, ואפילו נשיקות ספורטיביות; נשיקות בלשניות ובשלניות. נשיקות בכל השפות והלשונות.
תהליך השחיקה באופני הנשיקה הוא תופעה ידועה ביחסים מתמשכים, הרגע הזה שבו בני הזוג חדלים לנשק נשיקות מעמיקות ועוברים מנשיקות דודים לנשיקות דודות. אבל ניתן להתנחם בעת הזאת, המיומנות לנשק, בדיוק כמו לרכוב על אופניים, אינה ניתנת לשכחה - רק שיסירו מאיתנו כבר את המסיכה.
