ללמוד, לחיות: מהמסיבה ברעים, ללחימה בעזה ובחזרה לספסל הלימודים

מעט אחר חצות, כשהתאריך בשעון כבר הראה 7 באוקטובר, הגיעו שלושת החברים - גל גבעתי, עומר פז וטל מזור - אל חניון המסיבה ברעים, בפסטיבל נובה. תחילה ישבו בחוץ ושתו ובסביבות השעה 3 לפנות בוקר נכנסו אל המסיבה עצמה. הם רקדו יחד, אחר כך התפצלו, הסתובבו בין המבלים וקבעו שייפגשו ב־6:30 לראות יחד את הזריחה, בשעה שנחשבת לשיא בכל מסיבת טבע. להתחבר למוזיקה ולבלות כמו צעירים רבים סביבם, רגע לפני ששנת הלימודים האקדמית נפתחת.

הם הכירו במהלך הלימודים בטכניון, בקורסים משותפים, במקצועות הכי קשים ומבוקשים, ויצאו לחגוג רגע לפני סיום התואר. עומר (28), סטודנט להנדסת מחשבים בשנה הרביעית; גל (29), סטודנט למדעי המחשב בשנה הרביעית; וטל (27), סטודנט להנדסת חשמל ומחשבים בשנה הרביעית. "שלושתנו חובבי מסיבות טבע", מספר טל, "כבר היינו במסיבה אחת של ההפקה, אהבנו, והיה מתבקש שנרד לדרום גם למסיבה הזאת ברעים".

הם נסעו דרומה עם ידידה נוספת, ובדרך לשם עברה בראשו של גל מחשבה קטנה: "אמרתי להם שרואים משם את עזה, תהינו בינינו לבין עצמנו אם זה מסוכן, ואז גם מישהו זרק שאנחנו בהרכב חזק, כך שאם קורה משהו אנחנו נשמור אחד על השני". טל שירת בצבא כחייל ביחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים וכיום הוא קצין אוכלוסייה ומתעסק בעיקר באירועים שקשורים למפגשים עם האוכלוסייה העזתית בשדה הקרב. "שירתי בכניסה לעזה, אזעקות היו שגרת יומי", הוא אומר, "כשהגענו לאזור המסיבה שאלתי את החברים אם שמעו פעם 'צבע אדום' ואמרתי שאולי תהיה להם הזדמנות לחוות את זה בפעם הראשונה".

בשעה שבה קבעו לראות את הזריחה הם התאספו סמוך לאוהל המרכזי, חלקם עדיין עם עיניים טרוטות. אלא שמאותו רגע אף אחד לא שם לב לזריחה, כשאת השמיים כיסה מטר בלתי פוסק של טילים ומייד אחריו הופיעו מאות מחבלים.

"בשעה 6:28 אני רואה את עומר וגל באוהל, שניהם מעוכים, מתחיל לצלם אותם ולצחוק עליהם", מספר טל, "תוך כדי אני מתחיל לשמוע פיצוצים מעל הראש, וזה היה הרגע שהבנתי שמשהו קורה". גל: "הייתי עייף אבל לא באמת הצלחתי להירדם, אני מסתכל על טל מצלם אותי, ותוך כדי שומע משהו שלא מסתדר, זה לא הבומים של המסיבה. ואז אני רואה טילים בשמיים, אני אומר לטל להסתכל ואנחנו מבינים שאלה יירוטים. רצתי אל עומר שישן באוהל, אני עושה לו 'יורים עלינו, זה חמאס'. הוא לא האמין".

שחור בעיניים

עומר לא קלט ברגעים הראשונים מה רוצים ממנו חבריו: "שמעתי צרחות מבחוץ, וכל מה שאמרתי לעצמי באותו רגע זה 'איזה מעופפים, משוגעים'. לא עלה על דעתי שאלו טילים, הייתי בטוח שזה זיקוקים ושהם שתו קצת יותר מדי. כשיצאתי החוצה נהיה לי שחור בעיניים. חוויה הזויה לגמרי. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בוא נעוף מפה, כל אחד לקח מה שיש לו בידיים והלכנו לכיוון היציאה. היה שם ברדק טוטלי, מלא אנשים - חלק הלכו, חלק רצו, חלק היו יותר רגועים כי לא הבינו מה קורה סביבם. היה ירי בלי הפסקה, מצד שמאל רואים זריחה מטורפת ואם מסתכלים ימינה רואים את המוות. הסתתרנו מאחורי רכבים עד שתהיה רגיעה, ניצלנו את השקט והגענו לרכב שלנו".

על הבלגן שנתקלו בו ביציאה, כשמאות מכוניות מנסות להימלט מהתופת ונקלעות למארב המחבלים, כבר דובר רבות. גל, שנהג וניסה לתמרן בין המכוניות, מספר כי לפתע נשמע ירי מקלעים: "התחלתי לנסוע, וכשהגענו לצומת היה צריך לבחור שמאלה או ימינה. בחרנו לנסוע ימינה לרעים כדי לתפוס מחסה בטוח, ובדיעבד ההחלטה הזאת הצילה את החיים שלנו. אם היינו פונים שמאלה זה היה אל שדות הקטל, שם המחבלים רצחו מאות צעירים. גם אם היינו ממשיכים לנסוע למרכז היינו נתקלים במחבלים. הגענו לרעים וחיפשנו מקום מוגן, עצרנו ליד מבנה בטון ענק שנראה כמו מיגונית, ניסינו להיכנס אליה אבל היא היתה נעולה".

כשהגיעו לרעים, התלבטו אם לדפוק בדלתות הבתים עד שאחד התושבים יאפשר להם להיות במקום מוגן. טל: "אמרתי לעצמי שמצידי אני עובר בית־בית עד שמישהו מכניס אותנו פנימה למקום בטוח. בגלל הצעקות שלי, מהבית ליד המבנה נשמע קול של אישה שפתחה את החלון ושאלה: 'מי אתם? מה אתם עושים כאן?'. אמרתי לה שאנחנו מהמסיבה ליד ושהיינו שמחים לתפוס מחסה".

מי שנענו לבקשתם של השלושה היו בני הזוג טלי וחיים המאירי. הם הציעו להם להיכנס אליהם הביתה, אבל בגלל שהשלושה היו אחרי לילה של שתייה וריקודים ("הרגשנו מסריחים", הם מעידים בחיוך), העדיפו את המפתח למיגונית. "הם הביאו לנו את המפתח, בקבוק מים ושוקולד", מספר טל. "אמרנו להם שאנחנו לא צריכים כלום, נהיה פה חצי שעה ונמשיך הביתה. כשנכנסנו פנימה למבנה שחשבנו כמיגונית גילינו שמדובר בבית הכנסת של רעים. זה היה מקום קטן יחסית, חיים סגר עלינו את הדלת אבל לא נעל. בהתחלה היה סוג של כיף, היה מזגן ואור. צחקנו על הסיטואציה, שלחנו להורים תמונה להראות שאנחנו חיים למרות שהרגיש לנו קצת מוזר שזה מבית כנסת".

"נכנסנו לנוהל מגננה"

ככל שהזמן עבר הם החלו להבין שמדובר בטבח שמתחולל באתר המסיבה, כשראו סרטונים של מחבלים על טויוטות לבנות, והפחד התגבר. עומר: "בסביבות 8 בבוקר דיברו כבר על חדירות ליישובים, ורגע אחרי זה שמענו צרורות מחוץ לדלת, כיבינו את האורות ואת המזגן וישבנו בבית הכנסת כשמסביבנו מתבצע טבח. בשלב מסוים כבר הצהירו שיש מלחמה והרגשתי פשוט פחד, חוסר ודאות טוטלית.

"אתה יושב לבד, בשקט, בחושך במקלט, ורוצחים סביבך אנשים. זו אימה אמיתית. במשך 13 שעות היינו במקלט ולא היה לנו מושג מה קורה בקיבוץ. ההורים שלנו התקשרו למשטרה אבל לא היה עם מי לדבר, לא היתה משטרה, לא היה צבא, המחבלים הגיעו עד מחוץ לדלת שלנו. שמענו אותם שוטפים ידיים בכיור. זה היה מפחיד, אתה אומר לעצמך 'יש מצב שאני לא חוזר הביתה', חשבנו שעוד רגע ייכנסו ויזרקו פנימה רימון".

גל: "כשהבנו שאנחנו בתוך אירוע נכנסנו לנוהל מגננה, כיבינו אורות ואת המזגן כדי שלא ישמעו את המדחס עובד מבחוץ. פתחנו ארון שהיה שם - אבל לא היה כלום, אפילו לא סכין קטנה. היתה אימה, לא היה איך להגן על עצמנו, אז התחלנו לשמור על הדלת. חששתי מהחלון שנפתח גם מבחוץ, אז עשינו אלתור מספרים כדי שיהיה קונטרה למי שמנסה לפתוח, אם כי בדיעבד זה לא ממש היה עוזר".

וכך הם המתינו במשך 13 שעות מורטות עצבים, שבחלק מהן כלל לא היתה להם תקשורת עם העולם שבחוץ. גם משפחותיהם לא ידעו מה איתם. רק בסביבות השעה 8 בערב חולצו לביתם של בני הזוג המאירי, אז גם חבר אליהם אייל גבעתי, אבא של גל שנשא נשק. "זה היה שלב שבו הרגשנו יותר בטוחים, סוף־סוף אכלנו", מספר גל, "ועדיין הקרבות המשיכו מחוץ לבית. שומעים טנקים, פיצוצים, רק בשעה 10 בבוקר של יום ראשון יצאנו משם הביתה".

למרות ההתאוששות הארוכה שנדרשת אחרי אירוע מטלטל כמו זה שעברו במסיבה, לא היה להם הרבה זמן לנוח ולהסדיר נשימה. כבר בדרכם הביתה מהתופת, כשפתחו את הטלפונים, קיבלו את צו הגיוס. עומר, המשרת במילואים בהנדסה קרבית באיו"ש ובבקעת הירדן, התייצב יומיים לאחר פרוץ המלחמה ונמצא עדיין בשירות מילואים; טל, קצין אוכלוסייה חטיבתי בצנחנים, משרת בשטח העוטף כבר יותר משלושה חודשים; וגל, שלחם בבית חאנון במסגרת חטיבת הנגב, השתחרר לאחר חודשיים וחצי. 

היה להם ברור שהם מתנדבים למילואים. עומר: "מה שגרם לי להתייצב לשירות מייד ובלי שאלות, היה זה שבערך ב־3 בבוקר דפקו בדלת של משפחת המאירי לוחמים של חרוב. לראות חיילים היתה הקלה, סוף־סוף מגיע צבא ושומר עלי. אמרתי לעצמי שאני חייב לתת את התחושה הזאת גם להורים שלהם, למשפחות שלהם ולכל עם ישראל".

גל: "הצו הגיע בזמן שאנחנו נוסעים בין גופות ורכבים שרופים. הגעתי הביתה, התאפסתי על עצמי, הרמתי טלפון למפקד, הסברתי לו שאני צריך לילה של שינה רצופה לאחר מה שעברתי, וביום שני כבר התייצבתי ומשם לעזה. כשנכנסו היה שם הרס רב".

טל: "התחושה שלי היא שהמילואים עשו טוב, ריפוי אחרי כל מה שעברנו. זה אפשר לי להתנתק מהמציאות, לעשות הכל כדי 'לנקום', להיות אקטיבי אחרי שהיית פסיבי כל כך הרבה שעות באותו בית כנסת, לתרום למאמץ המלחמתי. רק בפעם הראשונה כשיצאתי הביתה מהמילואים אחרי חודש ראיתי שלט של חטופים והייתי בשוק, היה לי קשה לתפוס את זה. רק אז הבנתי את המציאות החדשה".

לא שומרים בבטן

המוסדות האקדמיים בישראל דחו את פתיחת שנת הלימודים כדי לאפשר לכמה שיותר סטודנטים לחזור משירות המילואים, ובטכניון החליטו לחכות כמה שיותר, עד 14 בינואר. ועדיין, עומר וטל לא שוחררו עד לאותו מועד ויצטרכו להשלים את החומר ולהתמודד עם לא מעט מטענים בניסיון לחזור לחיים הרגילים שלהם לפני המלחמה.

"התחושות מעורבות", אומר טל, "מצד אחד כשאני רואה שאנשים יוצאים לבלות, רוקדים, לומדים - קשה לתפוס את זה. אני כמעט נרצחתי, חברים שלנו מתים בעזה, יש חטופים. אבל מצד שני דווקא לנו, האנשים שהיו שם, הדבר הכי טוב זה לנסות לחזור לחיים האמיתיים. כמה שזה הזוי ומוזר - זה הריפוי הכי טוב, ועדיף את זה מאשר להישאר בתוך המחשבות לנצח".

עומר: "יש קיצוניות, רגע אחד אני רוקד במסיבה, חוזר הביתה, רגע אחרי אני בצבא, פתאום יוצא לחתונה של חבר, ויש חזרה ללימודים כשאני עדיין במילואים. הכל יוצר דיסוננס גדול, אבל בסוף אין ברירה אלא להשלים עם מה שעברנו".

מאז תחילת המלחמה סייע הטכניון לאלפי הסטודנטים והסטודנטיות שלו שהתגייסו למילואים, ובין היתר הוענק להם פטור מבחינות אביב וקיץ תשפ"ג והתאמות אקדמיות רבות. בנוסף פותחה תוכנית מיוחדת, "חזרה למסלול", לרענון ולהשלמת פערים לימודיים. ולצד כל זאת, רבים ממי שחוו את אירועי 7 באוקטובר וגם יצאו לאחר מכן להילחם חזרו עם מטענים רגשיים וחרדות. המושג פוסט־טראומה הופך יותר ויותר שכיח בזמנים כאלה, ועומר מספר כי הוא ושני חבריו עיבדו את החוויה שעברו עוד כשהכל היה טרי: "לא ניסינו להדחיק. חזרנו אל אזור המסיבה ברעים, היינו בבית הכנסת שבו הסתתרנו, ניסינו לא לתת מקום לטראומה להתפתח אלא לטפל בזה כבר עכשיו. אף אחד מאיתנו לא סותם את הפה, לא שומר בבטן את מה שהוא הרגיש".

טל: "האירוע הזה שינה את הבחירות שלי, בעיקר בין עיקר לטפל. דברים כמו ממוצע ציונים, שנראו הדבר הכי גדול בעולם או הכי חשוב בעולם. לפני האירוע הייתי לוקח את זה באופן יותר דרמטי ועכשיו לוקחים את זה הרבה יותר בפרופורציה, כי החיים שלי היו יכולים להסתיים בטבח ברעים".

גל: "לילה לפני אמרתי לעצמי שאני חייב ללמוד למועד ב', ואיזה באסה אם אני אקבל ציון לא טוב בגלל שיצאתי למסיבה. עכשיו אני מבין שעדיף להתמקד בדברים יותר גדולים, אני לא חושב שמישהו יזניח את התואר שלו, אבל כן - אנחנו רואים את הדברים אחרת. יש הרבה יותר מקום להתגמש וצריך להעריך את מה שיש כאן ועכשיו, ליהנות מהדברים".

עומר: "זו לא הפעם הראשונה שאני בסכנת חיים. בשירות הסדיר עליתי על מוקש ונפצעו לידי חברי צוות. הסתכלנו למוות בעיניים. זה נותן לך פרופורציה אחרת לחיים, כשאתה פתאום מקבל סטירה וכל מה שחשבתי שהוא חשוב - לא באמת חשוב. זה עוזר לעשות לעצמך סדר עדיפויות מחדש ולהבין מי ומה אתה, מה אתה רוצה להשיג בחיים ולמה אתה נמצא פה - וזה משהו שעדיין לא עשיתי".

"אני חושב שאנחנו נהיה בסדר", מסכם גל, "רובנו בסוף התואר, זה לא שאנחנו מפספסים חומר לימוד של השנה הראשונה. זה יותר העניין של הטלטלה שמשנה את ראיית העולם שלך. פתאום לשבת עכשיו וללמוד, להשקיע בקורס ולהרגיש כאילו זה הדבר הכי חשוב שיש... אבל זה לא הדבר הכי חשוב, והאמת שלעומת מה שעברנו זה לא חשוב בכלל".