מר עולם: יצחק נוי רדיופוני מתמיד

מושב נטעים במועצה האזורית גן רווה, מדרום לראשון לציון, קרוב לקיבוץ פלמחים. כאן, בתוך הפסטורליה, נולד איש הרדיו הוותיק ד"ר יצחק נוי, שבמשך עשורים שלמים הפך לשם נרדף להגשת משדרים מרחיבי דעת בכל נושא שבעולם. כאן נולד וכאן הוא חי גם היום, רגע לפני הגיעו לגיל גבורות.

נוי הוא אחד האייקונים הגדולים של קול ישראל ורשות השידור, וכיום, על אף גילו, הוא ממשיך לשדר במלוא האון בתאגיד כאן. בנייני הרדיו הוקמו ונגרסו ושוב נבנו, ונוי ממשיך לשדר ולבעוט. נוסע ברכבו בכל שבת ב־05:10 בבוקר לאולפן שבשכונת גבעת שאול בירושלים, להגיש את תוכניתו הפופולרית בת השעתיים "שבת עולמית", שחוגגת כבר 20 שנה. שם, בנינוחות של יום השבתון, הוא עורך שיטוט רדיופוני שבועי בין עיתוני הגלובוס, בתוספת פלפולים של דברי טעם והשכלה, והכל בקולו השקט והבוטח שהפך זה מכבר, מבחינת מאזיניו הנאמנים, לעונג שבת אמיתי שאין לו תחליף.

האולפן נמצא בשכונה שהתחרדה עם השנים לגמרי. עבור מי שחי בעבר שנים אחדות גם ברובע היהודי בעיר העתיקה, נוי מביט כיצד אופייה של העיר - שבה הכיר גם את נורית אשתו - משתנה לאורך השנים, ולא כל כך אוהב את צורתה החדשה.

"זו עיר לא נעימה היום. הצפיפות בה מחרידה, וכאחד שמסתובב בכל הארץ, גם בתל אביב ובחיפה, אין פקקים כמו בירושלים. ואני מדבר על ימים רגילים, בלי אירועים או הגעה של איזה אח"מ מחוץ לארץ, נשיאה של אמריקה או משהו כזה".

כשמסתיימת התוכנית, אחרי 10:00, הולכי רגל חרדים ממלאים את הכביש, וכך מוצא את עצמו נוי החילוני ספון במכוניתו, נוהג באיטיות מופלגת בינם לבין גדרות הברזל המשטרתיות שאמורות לחסום את הכביש. "לפי המבטים שלהם, זו סיטואציה מאוד לא נוחה. לא נעים ולא נוח, אבל זו נסיעה קצרה, אולי 500 מטר, ואז אני פונה ימינה, והופ אני בכביש לתל אביב".

• • •

כפי שהבנתם, נוי לא מחפש לעצמו חיים קלים ולא מקליט את התוכנית באחד מימי השבוע, כדי שתשודר בבוקר שבת, בעודו יכול לנמנם בנעימות במיטתו. לא, לא. הוא הולך לישון בשישי בסביבות 02:00 לפנות בוקר, כי צריך לשלוף את הקטעים האחרונים, הכי מעודכנים, מכותרות העיתונים בעולם. עיתונים בני יומיים הם כבר אטריות קרות, ונוי הוא לא אחד שמחלטר: "אני מתאמץ מאוד להביא דברים חדשים, כותרות חדשות או מאמרים, שלא מערכת החדשות ולא היומנים שלנו מביאים".

למשל?

"עבדתי על ידיעה מ'ניוזוויק', שאני מאמין שאף אחד לא הגיע אליה, על אלמנטים פרו־נאציים בצבא האוקראיני, שנאט"ו מנסה להסתיר או להמעיט מחשיבותם. יש סיפור שמתפתח על מה שקוראים 'שמש שחורה', סמל שהיינריך הימלר השתמש בו במצודה שלו. זה סמלם של כל הלאומנים בכל העולם, שהפכו אותו לאות של קיצוניות. באוקראינה יש איסור מ־2014 להשתמש בסמלים נאציים וקומוניסטיים, מאז הפלישה הרוסית לקרים, אבל יש חטיבה אחת שנקראת 'האזובית', שמשתמשת בו. אגב, חצי האי קרים נלקח לפני שמונה שנים בידי הרוסים בצדק מאוקראינה".

תסביר.

"קרים הועברה לאוקראינה ב־1954 כאקט אדמיניסטרטיבי על ידי נשיא בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב, שבעצמו היה אוקראיני. כל הסיפור של המלחמה והפלישה הרוסית לאוקראינה הוא קשה מאוד. לפני 30 שנה, ב־1991, הנרי קיסינג'ר, שהיה מזכיר המדינה האמריקני, היה כבר אז בפנסיה, והוא כתב מאמר במגזין 'Foreign Affairs', שצרוב לי בראש עד היום. קיסינג'ר אמר 'אל תתגרו ברוסים, אל תעליבו ואל תשפטו אותם. רוסיה אולי התפרקה, אבל הם בשלב ביניים. אם נתנשא עליהם, הם לא ישכחו לנו את זה, ויהיה רע'. גם רוזוולט הבין את זה בהסכם יאלטה ב־1945. אבל אמריקה כמו אמריקה, מנסה לחנך את כולם עם כל ההתנהגות האופיינית וכל הבלופים האלה של המערב. יקטרינה הגדולה לקחה בכלל את קרים מהטורקים העות'מאנים".

רגע, אז אתה בצד של ולדימיר פוטין?

"ממש לא. פוטין לא שונה מסטלין. הוא אולי יותר נגיש ויותר מבין את העולם מסטלין, וגם לא רוצח כמוהו, אבל הוא רוצח מכובד לעידן הנוכחי. הוא עוצר מתנגדים, כולא אותם, נותן מכות ומשחרר. אני מעריך שאנחנו כבר עם 10,000 חיילים רוסים מתים באוקראינה. הוא הכניס לשם 150 אלף חיילים, ולפחות 10 אחוזים מהם נפגעו.

"פוטין לא הבין לאן הוא נכנס. זה מזכיר את אברהם לינקולן ב־1861, שאמר ל־13 המדינות שהן לא יכולות להסתלק מהברית של ארה"ב, אלא אם כן יקבלו ממנו מלחמה. פוטין אותו הדבר. ההבדל בינו לבין מיכאיל גורבצ'וב בזמנו הוא שגורבצ'וב לא היה מוכן לשפוך דם. מרגרט תאצ'ר היתה הראשונה שהבינה שאפשר לעשות איתו דיל".

אם פוטין לא הבין לאן הוא נכנס, איך אתה, כהיסטוריון, רואה את סוף הסיפור הזה?

"מתברר שאי אפשר לעשות מלחמות כאלה כבר. פוטין לא יוכל לחזור הביתה בידיים ריקות, ולכן המצב קשה מאוד. זו שאלה עצומה. אני לא משוכנע שפוטין יישאר על הרגליים. יש מצב שאחד הגנרלים שלו, אם תהיה הידרדרות לא סבירה, יכניס לו כדור בראש.

"אני חושב שאחד מהשניים, פוטין או וולודימיר זלנסקי, ישלמו על זה בחייהם. אין כאן נסיגה. היחיד שיכול להיכנס לסיפור הזה ולהשפיע על הרוסים הוא נשיא סין. במזרח אוקראינה יש תמיכה ברוסיה, ובמערב אוקראינה רוצים את המערב, אבל אני מזהה שהמלחמה גיבשה את האוקראינים בשתי החזיתות, וגם במזרח דורשים שרוסיה תצא".

פוטין מדבר על "דה־נאציפיקציה של אוקראינה", מדינה שהנשיא שלה יהודי.

"לכן הדיבור הזה לא הגיוני ולא תופס. זלנסקי עלה במסגרת הפיכה פוליטית לכל דבר, כי השלטון באוקראינה לפניו היה מושחת מאוד. הם היו בכזה ייאוש, שהעדיפו מוקיון כראש ממשלה. הוא בעצמו היה צוחק בטלוויזיה על השחיתות הזאת. אתה זוכר שהיתה שם אישה בלונדינית עם צמות שהיתה ראשת ממשלה לתקופה מאוד קצרה? היא היתה ארכי־מושחתת, מנהלת חשבונות במפעל לייצור טילי SA200 וגנבה שם הרבה מאוד כסף. במערב עשו ממנה צדקת.

"זלנסקי אולי מוקיון, אבל מתברר שהוא גם נמר אמיץ. להערכתי, הוא ישלם בחייו. בכל מקרה הוא יהיה בעיה, כי אם יוותר לפוטין על חלקים מהמדינה יאשימו אותו, ואם לא יוותר, יחפשו אותו".

איך אתה מנתח את ההתנהגות של הנשיא ביידן והמערב מול פוטין?

"אני שומע את דונלד טראמפ אומר שאם הוא היה נשיא, פוטין לא היה פולש. אף אחד לא יודע להגיד אם זה נכון, אבל ההתנהלות של ביידן עד עכשיו נכונה. הוא מנסה לעצור את הטירוף בדרך הגיונית. קל לשבת באולפן כעיתונאי ולהמליץ, בלי שתהיה לך אחריות. הוא לא ישלח חיילים למדינה שלא חברה בנאט"ו, כשהתוצאה לא ידועה ולא יודעים לאן זה ילך.

"אמריקה תבין בסוף שדמוקרטיה ליברלית לא מתאימה לכל אחד. האוקראינים רוצים אותה, אבל חוץ מחמישה חודשים של דמוקרטיה ב־1917, בין נפילת הצאר לעלייתו של לנין, רוסיה היתה כל חייה תחת דיקטטורה, והעם הרוסי, שלא מכיר שום דבר אחר, מעוניין בכוחנות של פוטין".

איך ביידן מתייחס לישראל בהשוואה לטראמפ?

"ביידן לא שונא אותנו. הוא לא הזיז את השגרירות האמריקנית מירושלים. הוא לגמרי לצידנו אבל יש לו בעיות במפלגה שלו, עם כל מיני חולירות שנכנסו ומבלבלים את המוח. טראמפ הוא אניגמה שעשה דברים שלא ייעשו, פעל בחוסר אחריות, ובעיקר זלזל בביידן. הוא לא האמין שיפסיד לו, ולכן כל כך היה קשה לו להשלים עם התבוסה".

ההפגנות ברוסיה נגד המלחמה יכולות להפיל את פוטין?

"הן לא משמעותיות. במדינה של 140 מיליון תושבים מדובר על כמה אלפי מתנגדים. ברוסיה של היום אין מחנות ריכוז למתנגדי משטר. אם האוקראינים ימשיכו להתנגד, הוא ישטח אותם כמו את גרוזני בצ'צ'ניה, אבל פוטין הכניס את עצמו לצרה גדולה. הוא עשה את טעות חייו".

מתנהל ויכוח על תפקידה של ישראל בעימות הגדול הזה. אומרים שאנחנו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים, שצריך לעמוד ב"צד הנכון של ההיסטוריה".

"קשקושים ריקים מתוכן, מי יודע מה הצד הנכון. בסך הכל ישראל מתנהלת נכון. מצד אחד, ישראל היא הבית היחיד שיש לנו, והגיוני שאנחנו צריכים לדאוג ליהודי אוקראינה ורוסיה. אנחנו גם לא יכולים להתגרות ברוסיה, כי בתוך כל המעגלים היא מעורבת חזק באתוס הסכנה הקיומית שלנו".

ועדיין, בעלת הברית שלנו היא ארה"ב, שדורשת מאיתנו לעמוד בצד של המערב.

"האמריקנים הם בעלי בריתנו, אבל לברק אובאמה, למשל, היה נאום מטופש בקהיר בתחילת הכהונה שלו שעשה נזק גדול, אבל הוא לא פגע באינטרסים האסטרטגיים של ישראל, והוא הרשה לגרמנים למכור לנו צוללות".

• • •

אנחנו יושבים במרפסת סגורה שמשקיפה לגינה הנהדרת, שמקיפה שלושה דונמים של חצר עם 24 סוגים של עצי פרי. מדובר בבית של פעם עם הרבה אווירה, אישיות וספרים, כיאה לבעלי הבית.

למרות הפסטורליה סביבנו, נוי, שממקם את עצמו פוליטית ב"ימין השפוי", מחדד אצלי את ההבנה שביתו נטוע באזור גיאוגרפי שהוא סוג של משולש ברמודה ישראלי - בסיס חיל האוויר פלמחים, המכון הביולוגי בנס ציונה וקריית המחקר הגרעיני בנחל שורק.

"האיומים על ישראל הם אמיתיים לגמרי. כל חיי הייתי איש מפא"י, אבל בשלב מסוים עברתי תהליך הכרתי שהערבים לא מעוניינים להשלים איתנו, למרות שחלקם עשו זאת. נכון שסביבנו רוב המדינות מפורקות, אבל הכל על תנאי. נשארה איראן, שאני לא רואה בזמן הנראה לעין איך השלטון שם נופל. אני מבטיח לך שפוטין ייפול לפני האייתוללות".

אז אתה מודאג?

"דווקא לא. המצב הגיאופוליטי של ישראל טוב. את זה גם ארדואן הטורקי מבין. אני חושב שהממשלה של נפתלי בנט ויאיר לפיד עובדת היטב ועושה את העבודה. טוב מאוד שנפטרנו מהכהונה של בנימין נתניהו. השלטון שלו היה כבר בלתי אפשרי. הוא עשה דברים גדולים, אבל אחר כך הכל כבר התחיל להסריח".

נוי, שבסוף החודש יחגוג 80, נחשב להצלחה רדיופונית אדירה. הוא מעריך שבשידור החי שלו בשבת, ובכל הפלטפורמות הדיגיטליות של כאן אחר כך, יש לו מאות אלפי מאזינים בארץ ובחו"ל. סביר להניח שהוא לא מגזים. לפני שנתיים ערכו ברדיו בדיקה, וגילו שרק באזור ניו יורק יש לו 103 אלף מאזינים. לפני עשור, כשהיה בן 70, עמד לפרוש שלא כל כך מרצון, עקב התפוררות רשות השידור, אבל לחץ מאזינים ואלפי מכתבי מחאה החזירו אותו לאולפן.

כיום הוא מקבל, לדבריו, שכר של 400 שקלים לשידור, אבל מה שחשוב לו הרבה יותר הוא מאזיניו: "לתאגיד יש יתרון עצום על קול ישראל. כבר לא מציקים לי ונותנים לי לעשות מה שאני מבין".

את השעה הראשונה ב"שבת עולמית" הוא מקדיש לנושאים היסטוריים, ובמהלכה הוא מעלה לשידור, במקביל, שלושה מומחים להרחיב בנושא שעל הפרק. "להרחיב על סוגיה ברדיו במשך שעה - אין לזה אח ורע בתקשורת האלקטרונית", הוא מטעים.

הוא אוהב מאוד להעלות, למשל, את המומחה לצבא הסורי, פסח מלובני, איש יחידת 8200 לשעבר, שסיפר שנשיא סוריה המנוח חאפז אל־אסד, אביו של בשאר, הבין כבר ביומה השני של מלחמת יום כיפור, ב־1973, שהוא עומד להפסיד במלחמה, אבל לצערו, הכוחות המצריים הצליחו מעל למשוער בחזית הדרום, כך שמבחינתו לא היה אפשר לעצור.

נוי: "לאנואר סאדאת, נשיא מצרים במלחמה, עלה השתן לראש. הוא קיבל ביטחון ונתן הוראה להתקדם הרבה מעבר לטווח הגנת הטילים שלו. מה שקרה זה שהוא נשחט על ידי חיל האוויר שלנו, והמלחמה התהפכה לו על הראש".

• • •

נוי נולד, כאמור, בבית שבו אנחנו יושבים לראיון. אביו, אברהם נוישטט, היה איש העלייה השנייה, שהגיע מהעיר ברסלאו שבפולין והביא את יצחק לעולם כשהיה בן 53. "הוא היה איש מוזר מאוד, שעבד קשה והתחתן עם אישה שהיתה צעירה ממנו ב־20 שנה לפחות".

הוא זוכר חיים נפלאים בילדות, והליכה כשהוא יחף לבית הספר. למרות התקופה והמחסור של משפחתו, על גבול העוני, הרגיש תמיד "מאושר ועשיר". רעב לא ידע מעולם, כי בחצר היה לול תרנגולות עם ביצים, וגם עצים עמוסי פרי של אבוקדו והדרים. נוי עבד במשק, "אבל לא הייתי חקלאי גדול", ובצבא שירת כחובש קרבי בגדוד 890 של הצנחנים.

כשהשתחרר, השלים לימודי בגרות והתקבל ב־1965 לעבודה בקול ישראל, שהיה אז כפוף למשרד ראש הממשלה. מדריכיו בקורס הקריינים היו יצחק שמעוני וראומה אלדר, הקריינית המפורסמת מ"השעון הדובר" בטלפוני החוגה של פעם.

בתחילה קריין חדשות והגה חי"ת ועי"ן גרוניות, עם רי"ש פטישית, כמקובל בתקופה, ופגש את עמיתיו ומדריכיו לאה פורת, ירון לונדון, משה חובב ומרים הרמן. בהמשך התנחל במחלקת הנוער כמנחה התוכנית המיתולוגית "לאם ולילד" וטיפח את אנשי הרדיו הצעירים מוטי ברכאן, דויד גרוסמן (לימים הסופר) ואריה אלדד (לימים חבר הכנסת), הנערים מירושלים שהקריאו תסכיתי מתח למתבגרים.

נוי זוכר פגישה עם אריה אלדד, אז קצין רפואה אוגדתי, באזור זחלתא, בעיצומה של מלחמת לבנון ב־1982: "הייתי חובש גדודי במילואים, והבלאגן חגג. היה אפילו אמבולנס שלנו שהיה קבור מתחת לשלג, עם כמות מורפיום שהיתה יכולה להספיק לשנה. אף אחד בגדוד לא ידע מימינו ומשמאלו, ופתאום מגיע אלוף משנה אריה אלדד לביקורת פתע, משתולל על מפקד הפלוגה, רותח וצורח.

"אני, שהייתי קצת ליצן, פתחתי מוקדם יותר ערכה של משולשים סטריליים, שמיועדת לתמוך באיברים מרוסקים, עשיתי ממנה סוג של כובע של שודד ים ושמתי על הראש. ואז נכנסתי ככה, עם כל הברדק הזה על הראש שלי, ואלדד ראה הכל. היה ברור לי שהוא מזהה אותי. זה יכול היה להידרדר לפיצוץ על, אבל הוא הסתובב בלי להגיד מילה, נכנס לאוטו שלו ויצא. כולם הסתכלו עלי, ועד היום אף אחד לא מבין איך יצאתי מהעניין הזה בלי נזק".

ימי הרדיו בירושלים של אמצע שנות ה־60 היו מסיבה גדולה של כל היפים והנכונים בברנז'ת התקשורת הצעירה של טרום הטלוויזיה, שתכף תגיע. נורית היתה סטודנטית לעבודה סוציאלית, עם התמחות בשיקום עיוורים, ויום אחד שמעה את יצחק מקריין ברדיו, ושאלה את חברתה שעבדה ברדיו במי מדובר. החברה ענתה בתנועת ביטול: "סתם איזה מושבניק".

שבוע אחר כך, ביום הולדת של אחת מחברותיה של נורית, נכנס נוי לחדר, והחברה אמרה לנורית: "זה האיש עם הקול מהרדיו". אחרי שלושה חודשים התחתנו. נורית נזכרת: "אני לא רציתי בכלל טקס, אבל אבא שלי היה תעשיין מוכר ואי אפשר בלי כלום, אז הרימו חתונה של 300 איש בגן אורנים בתל אביב".

נוי עשה תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית, וכשבנם רועי (49), שעוסק כיום בפיתוח רובוטיקה, היה בן 4, נסעו לאוניברסיטת ברנדייס, בסמוך לבוסטון, להשלמת דוקטורט של נוי על מאבקי הכוח בקהילה היהודית בארה"ב.

"השורה התחתונה שלי מהדוקטורט היתה שהיהודים האמריקנים לא עשו כלום למען אחיהם היהודים בשואה. הם יכלו להפעיל לחץ פוליטי על הנשיא רוזוולט, אבל העריצו בעיניים עיוורות את השקרן הגדול הזה".

בשבע שנותיהם באמריקה נהג נוי לשלוח כתבות לתוכנית הרדיו של יצחק רועה, שהלך לעולמו ב־2017, והשתמש בשירותיו של בן דודו, שהיה שדר ב־CBS והעמיד לרשותו אולפן שבו הקליט ללא תשלום סיפורים על אמריקה - לתוכניות הילדים בארץ. בהמשך קובצו סיפוריו לספר ילדים שהנרטיב בו: אני יהודי, וכל יהודי צריך לשאוף לחיות בישראל.

• • •

למרות גילו המתקדם, האיטיות והעייפות, האדרנלין עדיין זורם בעורקיו של נוי, וכשמתחיל השידור הוא הופך חד וממוקד. הוא נחשב עדיין למרצה מבוקש מאוד בכל הבמות והקתדרות הפופולריות. לפני פרוץ מגיפת הקורונה היו לו שמונה-תשע הרצאות בחודש. גם להרצאות הוא יוצא במכוניתו ב־05:00, כדי לא להסתבך בפקקים, ואם הוא מגיע שלוש שעות לפני הזמן - הוא נשאר לנמנם ברכב או מוצא בית קפה, שם הוא עובר שוב על החומר.

מה ההישג האישי הכי גדול שהיה לך בקריירה?

"לא יודע להגיד לך מה ההישג, אבל בוא אספר לך על הפאשלה: ב־1969 הנשר נחת - אני שומע באנגלית את שידור הנחיתה הראשונה על הירח. יכולתי להיות הראשון שפורץ לשידור בארץ ומבשר לעם ישראל על האירוע האדיר הזה, אבל היה צריך לחכות שיודיעו על כך במסגרת החדשות.

"אני קצת אוכל את הלב על זה עד היום, אבל במחשבה שנייה - אם הייתי עושה את זה, ברור לי שהיו זורקים אותי מהרדיו.

"מה שכן, היה לי לא מזמן שידור מרגש מאוד, אולי חסר תקדים, בשידור חי: ראיינתי אצלי בשבת את דן טולקובסקי ודני שפירא, שני טייסים מהוללים של חיל האוויר. אחד בן 103, והשני בן 97. לא ייאמן כמה הם היו אדירים וחדים. תחשוב, להחזיק שניים כאלה במשך שעה בשידור חי. לא להאמין".

מה לדעתך ההבדל הגדול בין השידורים אז, בתחילת הדרך, לשידורי הרדיו של היום?

"כשאני התחלתי, הרדיו היה כפוף למשרד ראש הממשלה, עוד לפני שקמה רשות השידור, וככה זה גם נראה. היו פקידים שהקשיבו להקלטה של תוכניות, והיו אומרים משהו כמו 'הקשבנו, אבל לא בטוח שנאשר את זה לשידור. נצטרך להחליט, אולי...' הייתי בעצבים אדירים עליהם, כי מי הם בכלל שיקבעו.

"נקדימון רוגל, שהיה עורך דגול, הכין פעם משדר מיוחד בהנחיה של חיים יבין, שעסק בפרשת מותו של יוסף לישנסקי. זה היה נושא מאוד רגיש אז כי זה היה קשור למחתרת ניל"י ולטורקים, ורחל ינאית בן צבי, אשתו של הנשיא יצחק בן צבי, שהיתה אישה מדהימה אבל גם קשה מאוד, הטילה וטו ולא היה שידור. ככה זה עבד אז".

את מי אתה נהנה לשמוע היום?

"היום אני ממעט לשמוע, לא בגלל שאני מזלזל חלילה במגישים אלא כי אני בעיקר שומע מוזיקה - אבל את אריה גולן אני מאוד אוהב. הוא מעולה. פעם לעורכים ולמגישים של יומני החדשות היתה תחושת עליונות על השדרים עצמם. הם יכלו להתנשא, למשל, על יורם ארבל, שהיה לטעמי גדול השדרים. לא הבנתי את זה אף פעם, אבל היו שדרים גדולים.

"למשל, משה חובב ואחותו ראומה אלדר, שהיתה אחראית לחדר החדשות. אני כצעיר עשיתי הרבה פאשלות, אבל הם מעולם לא פגעו בי. הייתי מקבל נזיפות, אבל לא מעבר לזה. רק כשמשה חובב מת, נודע לי שהוא נלחם בקרבות מחרידים במלחמת השחרור באזור נוטרדאם ושער מנדלבאום בירושלים, והצליח לשרוד".

• • •

כבר 37 שנים הוא חי עם נורית בביתם שבנטעים. נחלתם עשירה ומגוונת בחמישה-שישה סוגי הדרים, לצד עצי אבוקדו, פקאן, רימון, גויאבה, אגוזי מקדמיה וחרוב. יש אפילו עץ שיזף שניטע כשנבנה הבית, לפני עידנים, כולו רקוב ומת - ורק ענף אחד נשאר בו חי ומניב עדיין המון פירות נהדרים.

נורית מוסקת ומתחזקת את חלקת עצי הזית, ובעונת המסיק משונע היבול לבית הבד במושב בית חנן הסמוך. בעונה טובה מניב משק נוי כ־1,000 ליטרים של שמן זית, ומחצית מכך בעונות טובות פחות.

באחת מפינות החצר עומדת שוממה מלונתם של הכלב כלב, כך שמו, ושל פיצה, שמתה לפני חודשיים בגיל 12. מאז מותה כלב לא מוכן לישון כבר לבדו, למרות שיש שם חימום ומקלט רדיו שפתוח על כאן רשת ב'. סביבם גם שלושה חתולים סיאמיים. בשיא היו כאן תשעה חתולים, ובקיץ קשה אחד, לא מזמן, חמישה מהם הוכשו למוות על ידי נחשי צפע.

חדר עבודתו של נוי הוא מקום להתקנא בו: מאות, אולי אלפי ספרים, ודיסקים של מוזיקה קלאסית ואווירה של לוחם רדיו במשקל כבד.

בתקופת הקורונה כתב נוי את ספרו ה־18, שנקרא "האסקי", על כלבי ערבות הקרח. בין ספרי הילדים שכתב לאורך השנים בולט "גבעת האיריסים השחורים", שיצא לאור ב־1984 ומספר על היחסים שנרקמים בין בני נוער מהיישוב הישן לבין ילדי המעברה, שנבנתה והפכה עם השנים לשכונת הבנים הממשיכים במושב.

"אחותי היתה מהראשונות ביישוב שהתחתנה עם בחור ירושלמי ממוצא עיראקי. נולדו להם ארבעה ילדים ואחר כך נכדים, והם חיו נהדר ולא התגרשו מעולם, עד לפטירתו. עניין העדתיות הוא חומר טוב לפוליטיקאים, אבל הוא הולך ונמחק. הנוער היום לא מעוניין לשמוע את זה. במעברה לידנו היהודים עלו ממרוקו, והיום אנחנו כבר ערב רב. רוב הנישואים כבר מעורבים".

בתוכניותיך אתה מרבה לעסוק במדע ובטכנולוגיה, בילודה ובצפיפות אוכלוסין. ישראל היא המדינה הצפופה במערב. מה אתה צופה לנו?

"בעוד 25 שנה יחיו פה 15 מיליון איש. כבר היום אנחנו קרובים ל־10 מיליון, יותר מאוסטריה וכמו שבדיה. מדובר בקצב מסחרר של גידול אוכלוסייה, ויכול להיות שהדרך היחידה של ישראל לתפקד תהיה להפוך לעיר־מדינה כמו סינגפור. זה יכריח אותנו לעלות לגובה. אנחנו יושבים בבית הקרקע הנחמד שלנו, אבל כמה זמן זה יוכל להימשך? אולי עד שארית חיי. אבל לא יעזור כלום: תל אביב תתפתח ותגדל מאוד. לא יהיה יותר הלוקסוס הזה של צמודי קרקע. בנגב אולי יישארו שטחים. אפשר יהיה להקים חוות עירוניות בקומות, והחקלאות עצמה תצטרך להשתנות ולהיות טכנולוגית ומדעית לגמרי".

איך אתה רואה את ישראל בשנת ה־100 שלה?

"קשה לדעת. אני מקווה שהשנאה תדעך. זאת תהיה מדינה יהודית בינתיים, כי כבר היום אין הבדלים גדולים בשיעורי הילודה בין יהודים ושאינם יהודים, ככה שהיתרון היהודי יישמר. היישוב יהיה בעיקר עירוני. זאת לא תהיה ישראל של שנות ילדותי".

ניכר שאתה אומר את זה בצער.

"אני אומר את זה בצער ובקבלת דין. אין מה לעשות, ולא יהיה נחמד כל כך לחיות ככה, וזה באמת סוף למרחבים ולשטחים הפתוחים של ילדותי".

נולדת שש שנים לפני קום המדינה וראית פה את כל ראשי הממשלה. מי בעיניך הגדול שבהם?

"קראתי הרבה על כולם, ואני משוכנע שהראשון שבהם, דוד בן־גוריון, היה הגדול מכולם. הוא נלחם בכוחות איומים ותמרן בגאונות. אלמלא הוא, ספק גדול אם היינו עומדים פה היום. הוא עשה דברים שהם מעבר לכל דמיון, וגם עמד ב'מבחן הפיג'מה', אותה התנהלות של מנהיג גם ברגעי הרפיון שלו. בן־גוריון עמד בזה בכבוד גדול. לא הכל היה מושלם אצלו, אבל הלו, זה ראש ממשלת ישראל שהקים מדינה.

"אני לא חושב שאני צריך לדבר על עצמי במונחים של גדול ההישגים שלי. אני לא ראש ממשלה או פוליטיקאי, אבל הדבר הכי מפתיע מבחינתי הוא שבחיי המקצועיים הצלחתי בגיל 80 להיכנס ללבבות של כל כך הרבה אנשים, בני דורי, שמעוניינים לשמוע את מה שאני מספר להם.

"זה עבורי סיפוק גדול מאוד, שמפצה על דברים פחות טובים. הגשתי הרבה תוכניות ילדים, שההצלחה שלהן היתה מוגבלת בסך הכל, אבל דווקא אחרי שיצאתי לפנסיה, לפני 14 שנה, בגיל 66, זכיתי לימי העדנה שלי. היום אני האיש הכי זקן ברדיו, מבוגר לדעתי בשנתיים מאריה גולן".

וכמה תרצה עוד להמשיך?

"הו, זו שאלה שאני לא יודע להשיב עליה. החוזה שלי נגמר ביוני הקרוב. אני שמח על עצם זה שמשאירים אותי, אבל גם אם יחליטו לסיים איתי, הם גם יצדקו. צריך לתת מקום לצעירים. אנשים זקנים צריכים ללכת הביתה".

והבריאות?

"כמו של בן 80. כאבים בברכיים ודברים כאלה, אבל אני עדיין נוהג. מה שכן, לאולימפיאדה הקרובה כבר לא אטוס להתחרות".

aviad65@gmail.com