זיכרון גורלי: בין קנייבסקי לאביהו מדינה

השבוע הלך לעולמו הרב חיים קנייבסקי, ומאחר שלרוב הציבור לא היה כל כך מה לומר בעניין, חלק גדול מתשומת הלב הוקדש למשמעות התחבורתית והבטיחותית של הלוויית ההמונים. אל תגיעו לאזור המרכז, הכריזו הכותרות, ואפשר להניח שהכותרת הזאת מעכה את ליבם של רבים; אנשים שהרב אכן היה המורה הגדול ודמות המופת של חייהם.

באופן אישי, אני חייב לציין שהרב זצ"ל לא היה גדול הדור שלי. אילו היה, הייתי בוחר מן הסתם לנהל אורח חיים אחר. ההשקפה החרדית לא מקובלת עלי, ואת הביקורת שיש לי איני מסתיר. אבל בכל פעם שמאות אלפי בני אדם מלווים למנוחת עולמים את איש הרוח שהם מעטירים בתארים כמו גדול הדור וקברניט הספינה, אני חש חובה עמוקה להרכין ראש ולהודות שבנקודה הזאת אחינו החרדים צודקים ומדייקים, ושרק יקפידו על הבטיחות וישובו לבתיהם בשלום, ואשרי העם שככה לו.

לא, אני לא מבין עד הסוף מה בדיוק היתה תרומתו הייחודית של הרב המנוח לעולם התורה. אבל כשם שאני מכיר בגדולתה של המסירות הטוטאלית שלו לתורה, כך אני מתפעל מהעובדה שקרוב למיליון איש חשים קצת יתומים עם לכתו. מה אומר? הלוואי שכל הציבור הישראלי היה יודע לחלוק כבוד ראוי ל"סיניורז" שלו. בחייהם ובמותם.

אני זוכר הלוויה של רב גדול ולא מאוד מפורסם שהשתתפתי בה פעם. קראו לו חכם ציון ברכה ז"ל, והוא עמד בראש ישיבה קטנה ומיוחדת בשכונת נחלאות שבה התגוררתי אז. כל תלמידיו באו מרקע לא פשוט. חלקם אמרו לי בכנות שהישיבה הצילה את חייהם, והם לא שכחו לרגע שהרב שלהם ויתר על יוקרה ופרסום ולא מעט כסף כדי להתמסר למשימת ההצלה הזאת. הם לבשו לבן מכף רגל ועד ראש ולמדו בעיקר את תורת הסוד, ולא פחות חשוב - היו שכנים נעימים.

מה שנצרב בי באותה הלוויה היה התערובת העוצמתית של כאב ואימה. הם לא רק היו עצובים, ולא רק "חלקו כבוד", הם פשוט עמדו שם כמו ילדים אבודים ולא ידעו מה יהיה עכשיו. נדמה לי שמאותו רגע התחלתי להבין את עוצמת הביטוי "אוי לה לספינה שאבד קברניטה", שתמיד האמנתי שהוא קלישאת מודעות אבל ולא יותר מזה.

וכן, לתרבות הישראלית יש הרבה מה ללמוד מהציבור החרדי בנושא הזה. גם מחוץ לעולם הישיבות יש קברניטים ונווטים גדולים וגדולים פחות. לא כולם ספנים פשוטים ואנשי צוות. אבל מעטים מדי זוכים ליהנות ממעמד של זקן שבט ומהסיפוק והביטחון בכך שמישהו מכיר תודה או סתם זוכר ומזהה.

כבר היו פה יוצרים גדולים וחשובים שהלכו לעולמם בבדידות נוגעת ללב. זה לא כבוד גדול עבורם, וזו בושה מחפירה עבורנו. וכן, בחברה החרדית זה לא קורה, וכמעט לא יכול לקרות. יש אצלנו נטייה מצערת לזיכרון קצר, ולעיתים גם לחשבונאות פוליטית קטנה (שדווקא היא מצטיינת בזיכרון פנומנלי) והתוצאה היא תרבות שכחנית, ולא פעם גם כפוית טובה. נדמה לי שאני מבין מה גרם לאביהו מדינה להלחין דווקא את הפסוק "אל תשליכני לעת זקנה".

• • •

הראיון שבו אירח רוני קובן את אביהו מדינה צולם ימים ספורים לפני ההודעה על זכייתו של מדינה בפרס ישראל. אבל מדינה התנהל שם כמי שכבר יודע ששמור לו מקום בטוח בהיכל התהילה הישראלי. לא תמיד זה היה כל כך ברור. לא לו ולא לאוהדיו. אבל מי שצופה בראיון בעין פקוחה, יכול להבחין שאמירות שבעבר היו יוצאות מפיו בכעס גדול ובעלבון, נאמרות עכשיו בחיוך בוטח. לפעמים אפילו בגיחוך.

באחד הרגעים הבלתי נשכחים בראיון אביהו מספר על התקליטים ששלח בעבר לעורכים מוזיקליים ברדיו. תשובתם האוטומטית היתה תמיד שלילית. משהו בסגנון "תודה, אבל לא מצאנו שם שום דבר ראוי לשידור". פעם אחת, אם כן, הוא שלח להם את התקליט עם מעטפת הניילון הצמודה אליו, רק כדי לוודא את מה שהוא ממילא ניחש. הם לא תלשו את הניילון. אף פעם לא טרחו להקשיב ליצירות האלה.

היו ימים שבהם אביהו מדינה, לוחם תרבות, היה מספר סיפור כזה בוורידי צוואר פועמים ובזעם אין קץ. כעת הוא יושב מול רוני קובן בפנים צוחקות ומספר את זה על תקן "בוא תשמע בדיחה על האהבלים הכי דפוקים בעיר". הוא כבר במקום שבו אפשר להתנשא על מתנשאיו, שהרי זו היא ההתנשאות המוצדקת ביותר בעולם. והשינוי הזה, כמה סמלי, הוא עצמו חייב הרבה למאבק המתמשך של אביהו מדינה. ורק על זה היה ראוי להעניק לו את פרס ישראל, ולישראל את פרס אביהו מדינה.

אני חייב לומר שחלק מתגובות השמחה על ההודעה בדבר הפרס למדינה קצת הבהילו אותי. לצד השמחה והכרת התודה, היתה שם אבן גדולה שנגולה מלבבות רבים. האבן הזאת סימנה חשש כבד שייתכן שזה לעולם לא יקרה. שההתעלמות העיקשת תימשך ותימשך. והרי אם גדול הדור המובהק לא ראוי להכרה לאומית, אז מה יגידו אזובי הקיר? מהבחינה הזאת, לפחות, החשיבות של הפרס הזה חורגת מהכרת תודה ספציפית, והיא תיקון חשוב שלא הגיע רגע אחד מוקדם מדי.

עוזי חיטמן ז"ל אמר פעם שהוא יודע שמכל השירים שיצר, החשוב ביותר הוא הלחן ל"אדון עולם". בעוד כך וכך שנים, הוא אמר, את הרוב ישכחו. אבל ברגע שאתה נוגע בנכסי הנצח של המורשת היהודית, קנית לך מקום שהוא הרבה מעבר להיכל התרבות פה ולקיסריה שם.

אביהו מדינה תמיד היה מודע לנקודה הזאת. לצד פסוקים שהוא הלחין, יש לו לחנים "חילוניים" שבלי לבקש את רשותו נכנסו לתוך סידור התפילה. בהמון בתי כנסת אימצו את הלחן של "לבד יושבת" ("שלא תיעצבי עוד") והוא מתלבש כל כך טוב על ברכת "אהבת עולם", שספק כמה מהחזנים הצעירים יודעים בכלל שמדובר בשיר אהבה.

• • •

ומכיוון שלא מזמן כתבתי כאן על "שבחי ירושלים", אני מרשה לעצמי לצטט את הסיפור שוב: באמצע שנות ה־70 צלצל הטלפון של אביהו מדינה, ועל הקו היה חזן ירושלמי (יגאל בן חיים ז"ל, שנפטר לאחרונה). "החזן אמר שהוא רוצה לזכות בפסטיבל הזמר המזרחי הקרוב שייערך בירושלים, ומבקש שאכתוב לו פיוט. אמרתי לו: אדוני! אני כותב שירים. לא פיוטים. והחזן ענה: מר מדינה, אתה אולי לא יודע, אבל כל מה שכתבת זה פיוטים".

לבסוף הוסכם שמדינה ילחין שורה אחת מהמקורות, ונראה איך ילך. מדינה פתח תנ"ך. הוא זכר שהאירוע אמור להתרחש בירושלים וחיפש פסוקים ירושלמיים. אחרי כוס קפה וחצי שעה, השיר כבר היה מוכן. הקלטת נשלחה, אך כל תגובה לא הגיעה. שבועיים חלפו. חודשיים עברו. הפסטיבל עבר ונשכח. עברו שנים. יותר מעשור. יום אחד פונה דקלון לאביהו ואומר לו שהוא מסיים הקלטות, אבל חסרה לו הרצועה ה־12 והאחרונה לאלבום. "אולי יש לך משהו במגירה?" אביהו אמר שאין לו זמן. "בוא תחטט - ואם תמצא משהו, הוא שלך".

מי יידע למה דקלון הולך דווקא על הקסטה המאובקת ההיא שבקרטון הכי מעוך. "זה בכלל פסוק מהתנ"ך. מה הקשר לשאר השירים באלבום?" מקשה מדינה, ודקלון אומר: "עזוב אותך. זה השיר האחרון, מי ישים לב?"

כך, פחות או יותר, נולדה הקלאסיקה "שבחי ירושלים". אחת היצירות החשובות של אביהו מדינה. אחד מסיפורי הפספוסים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית. ומשפט גאוני אחד: כל מה שכתבת זה פיוטים!

shishabat@israelhayom.co.il