ההסברה בארה"ב - כישלון?
במארס 1952 נשלחה בדואר מהארץ חבילה גדולה שיועדה לנספח התרבות בשגרירות ישראל בוושינגטון, שבה כרזות תעמולה לקידום תיירות אמריקנית לישראל.
שליח העיתון "מעריב" באמריקה, יהושע יוסטמן (שנודע בשם העט ה. יוסטוס), פרסם בתגובה מאמר גדול, שבו מתח ביקורת חריפה במיוחד על התנהלותה של ממשלת ישראל בתחום.
"קמפיין התעמולה הנוכחי, המיועד לפתות את התייר האמריקני להגיע ולבקר בארץ הקודש, הוא דוגמה נוספת לאי־היכולת המשוועת שמפגינה הממשלה בכל הקשור להתנהלות ההסברה באמריקה", כתב.
יוסטמן הזכיר שישראל נהנתה מאהדה כללית, שסחפה חלקים גדולים בציבור האמריקני במלחמת העצמאות ואחרי קום המדינה, "אך מסוף 1949 הלכה ההתלהבות ודעכה. בארה"ב לא חסרים ארגונים ומוסדות יהודיים, כמו גם נציגים רבים מישראל, שפועלים לקידומה של הארץ בדעת הציבור".
לטענת יוסטמן, "כולם, ללא יוצא מן הכלל, מפעילים תעמולה משעממת, חסרת מעוף, מלאה בפרטי פרטים וזוטי זוטות שלא מעניינים אף אחד, ללא יצירתיות, ללא חזון וללא יד מכוונת.
"בוקר־בוקר, עם הגיע הדואר, נערמים על שולחני מכתבים, בולטינים (ידיעונים), חוברות, הודעות על כינוסים והרצאות, דיווחים על מסיבות בצירוף תקציר נאומו של המארח, וגם הזמנות ל'לאנצ'ים' ו'דינרז' של ארגון יהודי זה או אחר. עוד ועוד בלי די, מנגנון ענק של גורמים רבים שמשקל פעילותם למען הסברה ישראלית מסתכם באפס, בעוד הצד שכנגד מנצל את ליקויי התעמולה שלנו".
בסוף מאמרו, מציין יוסטמן ש"גם מסע התעמולה הנוכחי לעידוד התיירות לישראל הוא כישלון. ביג דיל. שלחו לוושינגטון ערימה של פלקטים, ומזה יגיעו לארץ תיירים? יש שיטות הסברה יעילות שיכולות לקדם משמעותית את התעמולה הישראלית, אך ראשי הארגונים לא מוכנים להאזין. אפם תקוע בתוך הנייר שעליו הם כותבים את הבולטין הבא".
הביורוקרטיה הורסת: "40 טפסים ליצוא שמלות"
דוד דונסקי, איש עסקים מדרום אפריקה, היה אחד מבעלי האמצעים הראשונים שהזרימו הון מחו"ל, שהושקע בתעשיית המדינה הצעירה. בתחילת 1951 הוא הקים באזור התעשייה בני ברק בית חרושת לבגדי גברות בשם "תלווה", וקרוב לוודאי שהיה התעשיין הראשון בארץ שהפעיל שבוע עבודה של חמישה ימים לצד שיטת ה"פרמיות" (עידודי שכר) לעובד, בשעה שהתעשיינים האחרים התלבטו עדיין בנושאים אלה.
"ההנהלה, בשיתוף העובדים, קבעה נורמת ייצור בשיטת ניקוד לכל דגם של שמלה שמיוצרת אצלנו", דיווח דונסקי לכתב העיתון "על המשמר", שביקר בבית החרושת בסוף מארס 1952. "הנה, למשל, שמלה מדגם 'גליל' מקנה לעובדת 15 נקודות על כל ייצור של שמלה אחת, והנורמה היומית לדגם זה עומדת על שמונה שמלות. צירוף כל נקודות הייצור מתבצע בסוף החודש, ומראה אם - ובאיזו מידה - עבר העובד את הנורמה".
שיטת הפרמיות ב"תלווה" שיפרה את משכורות העובדים בשיעור של 30-15 אחוזים, ובתום שנת הייצור הראשונה ייצא "תלווה" את תוצרתו לשש מדינות בעולם. "הייתי יכול להגיע ל־24 מדינות, אלמלא הביורוקרטיה האיומה שקיימת כאן", אמר דונסקי לעיתון, והוסיף ש"כדי לקבל רישיון יצוא במדינה שלנו, עלי להכין למשרד המסחר והתעשייה לא פחות מ־40 טפסים שונים!".
גם מפעל "תלווה" נפגע ברבות השנים מיבוא הטקסטיל הזול, שהחל להגיע מהמזרח הרחוק. ב־1971, אחרי שחובותיו הצטברו לסך של 1.5 מיליון לירות, המפעל נסגר - ודונסקי הוכרז כפושט רגל.
קם ארגון לנפגעי שיתוק ילדים
בסוף מארס 1952 הוקם בתל אביב איגוד ישראלי למען נפגעי שיתוק ילדים ("אילנשיל פוליו").
פוליו, שיתוק ילדים, היא מחלה שבה נגיף תוקף את מערכת העצבים המרכזית וגורם להחלשתה, עד כדי שיתוק. המחלה, שנחשבה חשוכת מרפא עד 1956, פרצה בישראל לראשונה ב־1949, ובשבע השנים שחלפו עד שהומצא לה חיסון, היא פגעה ברמות שונות בכ־5,000 ילדים בארץ, וכ־15 אחוזים מהם נפטרו מהמחלה.
ב־1950 עלו לארץ מקנדה בטי וסם דובינר, זוג ציונים אמידים שהתערה במהירות בחברה הגבוהה בישראל. סם הקים בארץ בתי חרושת גדולים, דוגמת "קרגל", שייצר קרטונים, ו"רדד", שייצר מערכות אוכל, סירים, סכו"ם וכלי בית.
אשתו, בטי דובינר, נרתמה לפעילות התנדבותית, וכבר עם עלייתה חיפשה דרכים להקל את סבלם של חולי הפוליו - עד שבסוף מארס 1952 הקימה, כאמור, ארגון שסייע לנפגעי המחלה. ב־1963 הקימה דובינר את ארגון איל"ן, שהמשיך את דרכו של "אילנשיל פוליו", ושימשה נשיאת הארגון.
עוד לפני כן, ב־1959, יזמה בטי דובינר את מפעל "מצעד הפרוטות", שבמסגרתו צעדו מדי שנה ברוב היישובים הגדולים בישראל אחיות בשני טורים, כשהן אוחזות בסדין גדול שנפרס לרוחב הכביש, ולעברו היה משליך הקהל מטבעות כסף כתרומה לארגון.
רו"ח אהוד רצאבי, יו"ר איל"ן כיום, אומר ש"מאז הדברת הפוליו מטפל האיגוד בכל מי שסובל ממוגבלות פיזית - ילדים ומבוגרים".
ידיעת הארץ עם ניקוד
במארס 1952 יצא לאור בהוצאת המטכ"ל של צה"ל הספר "זאת ארצי", שכתב יוחנן אהרוני, מבכירי הארכיאולוגים שפעלו בישראל - מי שכתב לאורך השנים כתריסר ספרים בתחומי הארכיאולוגיה, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ ישראל בתקופת המקרא. "רבים בוודאי יתפלאו מדוע נכתב ספר זה בניקוד, שאינו נוח לקריאה בעבור אלה ששולטים בשפה העברית, אולם אנו רואים לנגד עינינו את העולה החדש מבין חיילי צה"ל, ומסייעים לו בדרך זו להכיר את ארצנו ומכמניה", הסביר אהרוני.
הספר, על פרקיו הרבים, נוסח כהרצאה קלה ונוחה להבנה, והכיל יותר מ־100 מפות, תרשימים ותמונות. בדברי ההקדמה ציין ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, כי "ספר זה חשוב גם מהבחינה הביטחונית, שכן הוא ילמד את החייל לא רק על שבילי הארץ, אלא גם על החלקים שמעבר לקווי שביתת הנשק".
בכמה עלו המחירים?
עבר חודש מאז דיווחה הממשלה על תוכנית כלכלית חדשה, שבמסגרתה הובהר לציבור ש"בצד עליית המשכורות ופיצויים על עליית המדד, תהיה גם עלייה משמעותית במחירי המוצרים". ב־25 במארס 1952 נמסרו המחירים החדשים במקצת ענפי המסחר: מוצרי הטריקו והגרביים יתייקרו ב־40 אחוזים, הנעליים יעלו ב־50 אחוזים ומוצרי המתכת יזנקו בכ־80 אחוזים. נמסר ש"במוצרים שבהם יש מעט חומר גלם והרבה עבודה - עליות המחיר יהיו מתונות יותר".
ילד הלשין על שוק שחור
בארגז התלונות בבניין משרד המסחר והתעשייה בירושלים, נמצא ב־25 במארס 1952 מכתב: "אני ילד בן 12, וברצוני לדווח שברחוב יפו מספר 105 דירה 3 מוכרים מצרכים בשוק שחור במחירים נוראיים. אני יודע שזה לא מחונך להלשין, אך אני עושה זאת לטובת הציבור". פקחים הפתיעו את בעלי הדירה שבה התנהל המסחר האסור, ומצאו בה 140 ק"ג סוכר, 80 חבילות מרק ו־94 חפיסות סבון. הסחורה הוחרמה, ובעלי הדירה, שנעצרו, דיווחו שמקורה בחבילות מזון שהגיעו מחו"ל.
הנעלמים / עסקים שהיו
בית תה
בית התה הראשון בארץ הוקם בעין כרם ב־1971 על ידי בחור הולנדי בשם יאן ואן הולדן, נשא את שמו ופעל במשך כ־40 שנים. צעירים ברחבי הארץ העתיקו את הרעיון שלו ליישוביהם, במתכונת שניסתה להידמות למקור: תאורה אפלולית, כריות גדולות להתפרקדות, מוזיקה חרישית ברקע, פריטי נחושת, תנור "פיירסייד" לחימום בלילות הקרים, וכמובן - תה במגוון טעמים.
הצרכנייה / מוצרי מזון מאז
גבינת קרש
היצע מוצרי החלב בזמנו היה מצומצם, עם רמת שומן נמוכה וטעם די תפל. הגבינה הפופולרית נקראה "גבינת קרש", שכן, על פי בקשת הלקוח היה שולף החנווני מהמקרר הגדול בלוק של גבינה, שואל "כמה גרם לתת?", מניח את הבלוק על קרש שהיה מונח על המקרר, וחותך בסכין גדולה פרוסה. אחר כך היה שוקל (תמיד יצא יותר ממה שהלקוח ביקש), ובכמה פעולות זריזות היה אורז את הגבינה בנייר פרגמנט.
חדש: פנימייה צבאית במוסד חינוכי
בסוף מלחמת העצמאות הגה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, רעיון לשלב תוכנית לימודים צבאית בבתי הספר התיכוניים, שנתקל בהתנגדות גורפת מצד אנשי חינוך. הרמטכ"ל, רב־אלוף יגאל ידין, התכתב בנושא עם מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, יוסף בנטואיץ', עד שבסוף מארס 1952 הסכים בנטואיץ' לשלב פנימייה צבאית בחטיבת התיכון של בית הספר - שפעילה עד היום. ב־1966 השתלבה בגימנסיה הרצליה שבתל אביב פנימייה צבאית נוספת, בשם "אור עציון", שפעלה עד 1984. ב־1980 הוקמה לצד הישיבה התיכונית "מרכז שפירא", שליד צומת מסמיה, ישיבה צבאית נוספת. בתמונה: מחזור 1966 בגימנסיה הרצליה.
מזהים מישהו מהמצולמים? ספרו לנו בכתובת Yor@ShimurIsrael.Org
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו