מהפכה בצה"ל: השכר עולה
באמצע מארס 1952 הודיע צה"ל על עדכון כלפי מעלה של שכר החיילים והחיילות: משכורתו החודשית של טוראי/ת רווק/ה עלתה מ־12 לירות ל־16, ועבור נשוי עם ילד אחד - קפץ השכר ל־36 לירות. על כל ילד נוסף עלה השכר ב־6 לירות. סמל רווק יקבל מעתה 38 לירות, ואם הוא נשוי והורה לילד אחד - תגיע משכורתו החודשית ל־58 לירות. על כל ילד נוסף יקבל 9 לירות נוספות. כמו כן, נקבע ששכר הקצינים ינוע, החל מאפריל 1952, מרף של 68 לירות לסגן נשוי עם ילד אחד ועד ל־122 לירות לחודש לאלוף נשוי עם ילד.
"העלאת השכר נקבעה על פי צורכי הצבא", אמר הרמטכ"ל, רב־אלוף יגאל ידין, והוסיף ש"בכך אנו מבקשים לעודד את החייל להינשא ולהגדיל את משפחתו, לעלות בסולם הדרגות ולראות בשירותו הצבאי מקור פרנסה לו ולמשפחתו, לשנים קדימה".
נוסף על כך, נמסר על תמיכה למשפחותיהם של חיילים שמשרתים בחובה. כך, למשל, אשת חייל תהיה זכאית לקצבה של עשר לירות בחודש, בין שהיא עובדת ובין שלא, והורי החייל, אם הם משוללי הכנסה ואין להם בנים תומכים, יקבלו מהצבא תמיכה חודשית של 32.5 לירות, בתנאי שגילו של האב עולה על 60 והאם מעל גיל 50.
נמסר גם על מענק חד־פעמי של 25 לירות לכל חייל או חיילת נשואים, ואם חייל וחיילת נישאים זה לזו - הם יקבלו מענק של 75 לירות. אשת חייל תקבל מענק לידה של 50 לירות, ומשפחות החיילים ייהנו מביטוח בריאות בחינם באחת מקופות החולים המוכרות על ידי צה"ל.
התשלומים שלהם היו זכאים חייל ומשפחתו הועברו במזומן אחת לחודש, בעת ביקורם החודשי של השלמים הצבאיים במחנות צה"ל בכל רחבי הארץ.
סיוע הסחורות מאמריקה "סתם" את נמל חיפה
בפברואר 1952 התקבלה בקונגרס האמריקני החלטה לספק לישראל חבילת סיוע של מצרכי מזון יסודיים לאדם ולבהמה, וחומרי גלם לתעשיית המזון הישראלית.
ההחלטה יצאה לפועל מייד, וזה כחודש מגיעות לחיפה אוניות בקצב גובר והולך, עד שבאמצע מארס 1952 נסתם הנמל כליל.
במהלך החודש שחלף נפרקו כ־100 אלף טונות של מצרכי מזון יסודיים: 60 אלף טונות של חיטה וקמח, 20 אלף טונות פולי סויה לתעשיית השמנים למזון (המשמשים לאחר מיצוי השמן מזון לבעלי חיים), 10,000 טונות סוכר, 10,000 טונות דורה ומיני גרעינים נוספים, 1,000 טונות אבקת חלב, 300 טונות אבקת ביצים ו־500 טונות שמרים לתעשיית הלחם.
באוניות הממתינות לתורן להיפרק יש עוד 5,000 טונות סוכר ו־20 אלף טונות חיטה, ונמסר שאוניות מזון נוספות עושות את דרכן לארץ. על פי ההערכות, המשלוחים הגדולים יבטיחו לישראל אספקת לחם, סוכר ושמנים לתעשייה לתקופה של 5-3 חודשים.
באותם ימים היו ממגורות דגון שבנמל חיפה בשלבי בנייה ראשוניים (הן נחנכו ב־1955), ולכן התמקדה הנהלת הנמל בהעברת שקי החיטה לתחנות הקמח מייד עם פריקתם. למרות זאת הצטברו ערימות ענק של שקים על הרציפים, לצד מטענים גדולים של תיבות פרי הדר, שהמתינו להעמסה על אוניות בדרכן לאירופה.
למראה ערימות ארגזי התפוזים המעוכבים ברציפים, הודיע מזכיר מועצת ההדרים, יהושע בנימיני, ש"אוניות המזון שועטות לנמל, וכל כוח האדם בנמל מוקצה לפריקתן, אולם התפוזים שבארגזים עלולים להרקיב במהרה! מצד אחד אנו יוצרים ביטחון תזונתי לאזרח, וזה חשוב, ומאידך אנו מסתכנים בקריסת ענף הפרדסנות בישראל, ובפגיעה בפרנסה של אלפי משפחות!".
הנהלת הנמל, בשיתוף ההסתדרות, הכריזה על מבצע חירום לגיוס מיידי של 60 פועלי פריקה והטענה נוספים, במטרה להתגבר על העומס העצום בנמל.
מתחילים לחפש נפט
"ישראל נכנסת לעידן חיפושי הנפט" - כך הכריז איש העסקים קסיל (יקותיאל) פדרמן במסיבת עיתונאים שערך בתל אביב ב־17 במארס 1952, יום אחרי ששב מנסיעת עסקים בארה"ב ובשווייץ, שם פעל, לדבריו, לגיוס ההון הנדרש להקמת תשתית לחיפושי נפט בישראל. "עלות התשתית נאמדת במיליוני דולרים, ותוצאותיה ייראו רק בעוד שנתיים-שלוש", הבהיר.
באותה תקופה היה פדרמן, יליד גרמניה שעלה ב־1940 והשתקע בחיפה, דמות ידועה בעולם העסקים של ישראל הצעירה. ב־1945 הוא רכש עם אחיו, שמואל, פנסיון קטן ברחוב הירקון בתל אביב בשם "קטה דן", והקים על חורבותיו את מלון דן המפואר, שהשיק את רשת בתי מלון הנודעת שפועלת עד ימינו.
בדבריו במסיבת העיתונאים הדגיש פדרמן את חשיבות "חוק הנפט", שנחקק באותם ימים, והדגיש ש"חוק זה בא לתקן מצב משונה שבו למרות שכבר עברו כמעט ארבע שנים מהקמת המדינה, לא הועברו עדיין לרשות ישראל כל הזיכיונות שחילקו הבריטים בזמנו לחברות קידוחי נפט, כדוגמת חברת בריטיש פטרוליום".
החוק אושר לבסוף על ידי הכנסת בתחילת ספטמבר 1952, וכפי שחזה פדרמן, כעבור שלוש שנים, בספטמבר 1955, פרץ בפעם הראשונה (והאחרונה עד כה) סילון נפט באתר קידוח בדרום הארץ בשם "חלץ" (חוליקאת). באתר היתה שותפה גם חברה בשם "מחפשי נפט בישראל", בבעלות פדרמן וסולל בונה.
פדרמן עצמו יזם לאורך השנים עסקים רבים נוספים, שחברו יחד לאימפריה כלכלית גדולה. הוא הלך לעולמו ב־2002, בגיל 87.
פורים שמח בנמל לוד
עשרות אמני במה ישראלים "כבשו" בחצות הלילה של 14 במארס 1952 את אולם היוצאים בשדה התעופה לוד, וערכו במקום מסיבת פורים עליזה כפרידה מחברם המלחין שמואל פרשקו, שעמד לטוס כדי לנסות את מזלו בארה"ב. פרשקו היה מגדולי המלחינים של שירי מלחמת השחרור שכתב חיים חפר, ובהם "רבותיי ההיסטוריה חוזרת", "באב אל־וואד", "היי הג'יפ" ו"מוטי מוטי". תוכנית האמנים לכבודו נמשכה ארבע שעות, והקהל היה מורכב מפקידי מכס, אנשי משטרה, פקידי משרד העלייה ומשרד הבריאות - וגם סבלים. כשזמר הטנור הידוע אברהם וילקומירסקי נתן קולו בשיר, התעוררו כל אורחי המלון ששכן בזמנו בבית הנתיבות, ורובם הצטרפו לחגיגה.
לחם - רק ממאפייה אחת
ב־16 במארס 1952 שלח המפקח על המזונות במשרד המסחר והתעשייה צו לעשרות חנויות מכולת בתל אביב, וקבע שהן נבחרו להשתתף בניסוי שבו כל מכולת תהיה קשורה למאפיית לחם אחת בלבד, שלא כמו בנוהל הקיים - שהתיר מכירת לחמים מכמה מאפיות שונות. הצו גם קבע לכל בעל מכולת עם איזו מאפייה עליו להתקשר כדי לקבל את הלחם. העילה לניסוי היתה קשורה ברצון הרשויות להגביר את הפיקוח על מאפיות בכל הקשור לאיכות הלחם, זמני ההפצה והכמות המופצת לחנויות מכל מאפייה ומאפייה.
די לסיגריות בתיאטרון
ב־16 במארס 1952 התפרסמה הודעה מטעם הנהלות כל התיאטראות בתל אביב, שאותה תיאר כתב התרבות של "מעריב" כך: "מנהג משונה ורע השתרש בקרבם של צופי התיאטרון שלנו. רבים מהם נדרשים לסיגריה, במיוחד בהצגות שבהן יש מתח רומנטי. והנה, מתברר שהדלקת הגפרור בשורות האולם החשוך פוגעת בקונטקט שבין הבמה והאולם, ותשומת ליבם של רבים מהשחקנים מוסבת כאשר מולם באולם בוהקות עשרות נקודות אור של אש הסיגריה, כאילו היו עיני חתולים בשעת חשיכה. זיהוי התנהגות פרובינציאלית ונעדרת תרבות זאת - מבישה!".
הנעלמים / לוחיות רישוי וסימני זיהוי
מספרי פסים וקווים
בשנותיה הראשונות של המדינה סומנו כלי הרכב בסימנים ובצבעים שונים, נוסף על המספר. ללוחיות הזיהוי של רכב שהיה פטור מתשלום מסים (נכים או עולים חדשים) התווסף קו תוחם לבן. לרכבים ממשלתיים וחברות ממשלתיות היו מספרים עם רקע כחול וכיתוב לבן. ברכבים שכורים הוצמד ללוחיות הזיהוי קו תוחם מפוספס ירוק־לבן, ולכלי רכב ששימשו לתחבורה ציבורית היתה לוחית רישוי ירוקה, שעליה האות "ת" ואחריה ארבע ספרות.
הצרכנייה / פריטים מפעם
שולחן מתקפל
שולחן מתקפל היה אביזר נפוץ כמעט בכל דירה, והוא יוצר על ידי חברה בשם "ענג". השולחן היה נשלף באירועים משפחתיים דוגמת סדר פסח ומסיבות, או כשהחברים של ההורים היו מגיעים למשחק הקלפים השבועי. את השולחן היה אפשר להוציא לחצר או לגינה, ואפילו לקשור אותו לגגון הרכב ולקחת לפיקניק בטבע. המהדרים השתמשו בו גם כדוכן נייד למכירת חפצים ומגוון מוצרים.
רגע לפני פסח: משבר בחבילות המזון
ב־12 במארס 1952 ביטלה חברת "המשביר לצרכן", באופן מיידי, את ההסכם שהיה לה עם חברת "סקריפט" האמריקנית - שבמסגרתו שימשו חנויות המשביר ברחבי הארץ ספקיות של חבילות מזון, שסופקו למשפחות בישראל מקרוביהן שחיו באמריקה. ההודעה, חודש בלבד לפני הפסח, הותירה ישראלים רבים מודאגים, ללא חבילת המזון שלה המתינו לקראת החג. עד מהרה נמצא פתרון: לתמונה נכנסו ארגונים פרטיים, שדאגו ליצור לעצמם מלאי סחורות מראש, והללו הודיעו שיכבדו את שוברי המתנה מאמריקה - במקום המשביר. בתמונה: מודעה על הגעת חבילות מזון לארץ.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו