אחד ההבדלים החדים בין העולם של ילדותי לבין העולם שהילדים שלי גדלים בו קשור ליכולת לדבר על דברים. הדור הקודם, זה שגידל אותנו, לא כל כך נהג לדבר. אני לא אומר שהם גזרו על עצמם שתיקה. לא ולא. הם פטפטו. הם סיפרו מעשיות. דיברו פוליטיקה. אבל הם השתדלו מאוד לא לומר, ולו גם מילה אחת, על הדברים האישיים שהיום כולנו מאמינים שחשוב לדבר עליהם.
חבר שלי, אמן ידוע באמצע שנות ה־70 לחייו, נוהג לספר שאביו נפטר כשהוא היה בן 9, ועד היום לא הודיעו לו על כך. כלומר, היה רגע שבו הילדים תהו מה ההמולה ולמה כולם באו. ואז שלחו אותם לישון אצל הדודה. וראו את אמא ואת הדמעות. לאט־לאט נצנצה איזו הבנה. אבל לא היה רגע שבו מישהו לקח אותם הצידה ואמר את המילים הברורות והפשוטות על הסלע שנזרק לתוך חייהם.
פעם גם לא הציעו לילדים לשאול שאלות, או לשפוך את ליבם. יודעים מה, כשאני רוצה לשעשע את עצמי אני מנסה לדמיין מישהו מהמבוגרים של ילדותי פונה אלי בשאלה "איפה זה פוגש אותך?"
אין ספק שהעולם השתנה. מהבחינה הזאת, לפחות, הוא השתנה לטובה. במערכת החינוך למדו לשוחח, אנשי הטיפול למדו להקשיב. משפחות מחזיקות פחות שלדים בארון. אט־אט רובנו משתכנעים שאין נושא בעולם שעדיף להשתיק אותו, ואין שום סוד שראוי להחזיק בבטן.
זה בדיוק מה שאני אומר לעצמי בכל פעם שאני מזדמן לאיזו סדנת הורים מתוכננת או שיחה ספונטנית. איזה יופי, אני נהנה להרהר. ההורים שלנו מעולם לא דיברו כך. לא הם ולא החברים שלהם. ולא, אל תמכרו לי את הנרטיב של התמעטות הדורות. מכמה וכמה בחינות העסק הולך ומשתפר. הולך ומתקדם. אם עדיין מותר להשתמש במילים כמו "קידמה" או "התקדמות", בלי לעורר חשד שאתה חלק מהחזית הפרוגרסיבית שנתפסת כיום כאחד האיומים המסוכנים ביותר שמרחפים מעל ראשה של תרבות המערב.
ובדיוק אז, בעודני מהרהר, השיחה שהתחילה נהדר ואופטימי מתחילה לגלוש למחוזות המוזרים וההזויים, שדי מבהירים לך למה כל כך הרבה אנשים כבר פיתחו סלידה מהקידמה על כל גווניה. פשוט נמאס להם. הם מאמינים שלא מגיפה, ולא ציר הרשע, לא התנגשות אפוקליפטית בגרם שמימי, ולא ההתחממות הגלובלית - דווקא הקידמה האידיאולוגית, היא והרעיונות המטופשים להפליא שצמחו פרא בערוגת האגף ההרמטי שלה, עלולים להחריב את התרבות שנולדה בין אתונה לירושלים.
• • •
נניח, לצורך הדיון, שנקלעתי לאחרונה לכנס שעסק במוגנות מינית. למען האמת, השתתפתי בכמה כאלה לאחרונה. הנה מעמד שההורים שלי מעולם לא השתתפו בו, ואילו היו מזדמנים לאחד כזה היו נעלמים מן המקום בתוך שניות. אני מברך על השיחות האלה. כאב לבנות, כאב לבנים; כגבר, כישראלי וכיונק זקוף אני מאוד שמח שאני חי בדור שבו אפשר לקיים דיונים על מיניות, על יחס לנשים וללהט"ב ועל הצורך לשנות גישה.
כמו תמיד, השיחה נפתחת בנימה רצינית, הדוגמאות סבירות והכל מעורר הזדהות. המרצה שואל/ת אם זה בסדר לפנות לעובדת צעירה במילים כמו "בובה" או "מאמי" - אתה רציני? בטח שלא. האם זה מתאים להעיר הערות על איך שהיא נראית הבוקר? - מותר להחמיא, אסור לחטט.
האם לכולנו ברור ההבדל? האם אנחנו מבינים בכלל עד כמה קשה לעובדת חדשה וצעירה להגיד בקול שלא נעים לה עם המילים האלה, שבהן פונים אליה במשרד?
כולם מהנהנים. איך אפשר שלא להסכים? איש מאיתנו לא היה רוצה שבתו הצעירה תזכה ליחס כזה. וכן, ברור שקשה להתלונן כשאתה צעיר וחדש במשרד. קשה לפתוח את הפה כשאת חייבת את העבודה. אין ספק שהבכירים והוותיקים, כלומר אנחנו, מוכרחים להיות הרבה יותר רגישים. וככה נמשכות בערך 20 דקות של הסכמה מלאה. אבל משהו בפנים אומר לך שתכף יגיע הקטע המוזר. תכף ייכנס הטרלול.
למה אני כל כך בטוח? ובכן, כי בכל זאת צברנו ניסיון כלשהו. והניסיון מלמד שהחלק הסביר והמניח את הדעת הוא הרבה פעמים רק הקדמה.
המרצה ממשיך, נישא על גלי ההנהון והאמון. אני לא רוצה לזרוק שמות, אבל יותר מדי עובדים במשרד הזה פונים מדי פעם לעובדת זוטרה או לקולגה וקוראים לה בשם "גברתי". "גברת שוורץ הצעירה" או "העלמה פנחסי". תגידו, זה מקובל עליכם?
כאן הפרצופים מתחילים להתעקם. ובכן, הגענו לשלב המטורלל של האירוע. לא ידענו שאסור להשתמש במילה "גברת". איש לא סיפר לנו שאסור לאמץ גינונים מיושנים, וטרם פורסם שההומור הוצא אל מחוץ לחוק. רגע, "אחותי" זה בסדר? "יש לה שם!" גוער בנו המרצה. קוראים לה ניצן. או שקד. כל פנייה אחרת היא בעייתית. "מי חושב ש'גברתי' זו הטרדה מינית?"
בשלב הזה כמה נוכחים מעזים להרים ידיים ולהתנגד. לא ברור אם הם נוהגים בחוכמה. הם מנסים להתנגד לעקרון ההשתקה הפרוגרסיבי, שאומר: אם לי לא נוח - כולכם נדרשים לשתוק. ייתכן שמישהו יעז לומר שבכלל יש בעיה עם התשוקה להשתיק. ומה, עד שלמדנו סוף־סוף לשוחח, בסוף אנחנו רק מנסים להשתיק? אבל בשלב הזה המרצה עלול/ה להבהיר שיש משהו בעייתי בסגנון שלהם. לא נוח לו עם זה. אולי באמת עדיף לשתוק.
באירוע ההוא, שכאמור נקלעתי אליו, שלב הטרלול הביא איתו תגובה צפויה של אופוזיציה צינית, שהחלה להתלחשש במושבים האחוריים. רובם גברים, וכולם עברו זה מכבר את גיל 30 ואין להם יותר מדי סבלנות להטפות מוסר מקושקשות. כולם הסכימו שאת הפרוגרס, כמו את המן הרשע, אפשר לתלות רק על העץ שהוא בעצמו הציב בחצר.
כלומר, אם דורשים ממך בשם התקינות לאמץ שפה שאינה שפתך הטבעית, התגובה המוצלחת ביותר שתוכל להנפיק היא: "כשאתם דורשים ממני לוותר על מילים כמו 'כפרה', 'גיברת' או 'נשמה', אתם פוגעים בי כמזרחי. וכן. זה גורם לי להרגיש מאוד לא בנוח". עכשיו נראה אתכם.
מה שהזכיר לי חבר ילדות בשם איציק, שהיה אחד החבר'ה המצחיקים. בכל פעם שמישהו זר היה שולח לעברו קללה גנרית מהסוג שנהוג לקלל בעברית, איציק נהג להרכין ראש ולמלמל "אמא שלי נפטרה לפני שבוע". האמא היתה בריאה כמובן כמו שד, אך לא מעט ברנשים עם פה מטונף חזרו אליו עם קרמבו והתנצלות עמוקה אחרי המניפולציה חסרת הבושה.
• • •
תשאלו, כמה זה רציני? כנראה מאוד רציני. מאז היום הראשון למלחמה באוקראינה מתברר שהמתקפה של פוטין, מדממת ואכזרית ככל שתהיה, זוכה לתמיכה מפתיעה בחוגים שמרניים. אין להם עניין מיוחד עם רוסיה, ולא בטוח שהם יודעים לפתוח אטלס ולהצביע על מקומה של אוקראינה. הם מלמדים זכות על פוטין, כי הוא בז למערב הליברלי ומתריס בפרצופם. מבחינתם זה מספיק.
אין לי מילה אחת טובה לומר על שיקול הדעת של האנשים האלה. אבל אם קודם לכן הטרלול הפרוגרסיבי בעיקר הצחיק אותי, כרגע הוא מדאיג.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו