כשבדיסק היה חור

זמן הוא עניין ממזרי וחמקמק, שעובר בלי לדפוק לנו חשבון ועושה בנו שמות. לפני כמה שבועות, בשנות ה־70, עוד הייתי נער מתולתל, רזה ושובב, והנה, לפני שהספקתי להגיד סיימון לבייב, נהייתי קשיש קירח ומקומט שחושב פעמיים לפני שהוא קם מכיסא ונאנח במבחר סוגים של "אוי" כשהוא מתיישב בחזרה.

דברים שפנטזתי עליהם כנער הפכו עם השנים למעמסה מיותרת, ולהפך - אני נהנה עכשיו ממה שפעם חשבתי לסיוט. כילד לא מצאתי שום עניין בלשבת ולא לעשות כלום, והייתי מתלונן להורים שמשעמם לי, כאילו הם אמורים להפיק עבורי מופע של להקת הנח"ל בסלון; היום אני יכול לשבת ולבהות בתקרה במשך שעות בהנאה עצומה. מזל שבנותיי, שתמיד יש להן המון סרטי טיקטוק להספיק, מעולם לא התלוננו על שעמום.

כילד הייתי מוכן לתרום כליה כדי לנסוע במכוניות מתנגשות ושיהיה לי קרטינג משלי לנהוג בשדות. היום, כשיש לי מכונית ואני יכול לנסוע לאן שאני רוצה, אני חושב 50 פעם אם להזיז אותה מהחניה ומוכן לשלם כסף רק כדי לא לעשות הסעה לחוג או להביא משהו מהסופר. לא רחוק היום שבו הקרטינג של גיל 16 יתחלף בקלנועית.

השבוע פורסמה באיזה מגזין בינלאומי רשימה של כל מיני גאדג'טים מגניבים, שפעם נראו לנו כמו פסגת הטכנולוגיה והקדמה, והיום הם רלוונטיים כמו סדנת ויפאסנה בקייב.

הצצה ברשימה הזו הבהירה לי כמה מהר הופך מוצר נחשק, שגם כמבוגרים היינו מוכנים לבזבז עליו משכורת של חודש, לעוד ערימת אשפה מגולגלת בחוטי חשמל שאנחנו רק מחפשים אל מי אפשר לגלגל אותה הלאה, והיחידים שאולי מעוניינים הם חצרות גרוטאות בגני ילדים.

פעם, למשל, יכולת לראות בבתים רבים בישראל שיירי פגזי מרגמה מונחים בכניסה ומשמשים מאפרות או אגרטל. היום אם תעטר את הסלון בגרילנדה של רימוני יד תיחשב תימהוני על גבול הצריך רילוקיישן לאברבנאל. והנה עוד כמה מכשירים שנפלו מאיגרא רמה לטרנטע עמיקתא.

טלפונים קוויים וציבוריים

כמי שעדיין זוכר איך ההורים שלו חיכו שנים בתור לקבל קו טלפון, הפרידה מהטלפון הקווי לא היתה קלה עבורי. במשך שנים הטלפון הקווי היה הקשר שלנו לעולם החיצון, וכל צלצול היה מכניס את הבית לאקסטזה כי מתברר שמישהו במקום אחר מחפש אותנו, וכנראה קרה משהו ממש חשוב, על גבול האירוע ההיסטורי, אם הוא רוצה לדבר איתנו.

בקיבוצים ובצבא היה צורך לבקש ממרכזנית קו חוץ, ואם היא נעתרה לבקשה היא גם האזינה לשיחות שלך כמו סוג של צפייה בתוכנית ריאליטי. היום טלפון שמסוגל לבצע רק פעולה אחת נשמע כמו משהו מתקופת האבן, ואם מכשיר כזה כבר מצלצל, זה כנראה הודעות אוטומטיות עם הזמנה לתרום לקברי צדיקים. וזה קורה בדרך כלל רק בבתים של אנשים שהגיל שלהם לא רחוק מזה של רחל אמנו ושמעון הצדיק.

עד היום, כשאני רוצה לסמן למישהו שיתקשר אלי, אני מדמה בידי תנועת חוגה ויד שנייה על יד האוזן, אף שאם מדובר במישהו בן פחות מ־30, הוא לא יבין מה אתה עושה עם היד ויחשוב שאתה משהו שבין קוקוריקו לגמרי למטרידן מיני.

הוותיקים שבנו זוכרים את תאי הטלפון הציבוריים ברחובות, כולל התור המשתרך והאסימונים שנדרשו להפעיל אותם. מדובר היה במטבע עם חריץ שעליו התנוסס הכיתוב "טלפון" עם סמל הצבי של רשות הדואר. השובבים היו קושרים את האסימון לחוט, ובסוף השיחה מושכים אותו בחזרה לשימוש נוסף. היו שהשתמשו במשפט הג'נטלמני "קחי אסימון ותתקשרי אלי כשתגדלי", בלי להביא בחשבון שעד שהיא תגדל כבר לא ישתמשו באסימונים, ושהדובר השרמנטי כבר לא יוכל לדבר בטלפון בלי מכשיר שמיעה.

פעם היה גם שירות שיחת גוביינא מחו"ל, שאִפשר לישראלי שעשה את הלא ייאמן ונסע לחו"ל להתקשר משם למרכזייה הבינלאומית מחו"ל, לחכות שהמרכזן ישאל את מקבל השיחה בארץ אם הוא מסכים לקבל אותה על חשבונו, ולקוות שאביו הקמצן לא יחליט שהם לא יכולים להרשות לעצמם מותרות כאלה. הישראלים, שתמיד מחפשים קיצורי דרך, ניסו כמובן לעקוף את המערכת, למשל כשההורים היו מסכמים מראש עם הבן הגולה שכשהוא מתקשר יגיד למרכזן שזו שיחת גוביינא מיודוקוליס ליפשיץ, מקארים עבדול ג'באר או ממר אבא־צלצל־אלי, הם יסרבו לקבל את השיחה ואז יתקשרו אליו בחזרה בלי לשלם את עלות השיחה מחו"ל. הרי לכם תחכום. איפה נוכל הטינדר ואיפה זה.

קלטות אודיו

הקסטות הישנות נשמעו גרוע, והתקלקלו ונקרעו כל הזמן, אבל זה לא הפריע לטיפוסים כמוני להשקיע שעות בהקלטות מתקליטים ומהרדיו, לערוך אוספים ולאגור מאות קלטות שעליהן מחקת את מה שהוקלט קודם. אם רצית להראות את אהבתך לנערה, היית מעניק לה קלטת של שירי אהבה מרגשים, כולל הלהיט "אינני מאוהב" של להקת cc10 שכמובן בא להגיד את ההפך הגמור, בתקווה המשונה שמה שירשים את הבחורה הוא טעמך המשובח בבלדות רומנטיות.

היום עריכת פלייליסט היא הדבר הקל בעולם, ואם אתה מתעצל, ספוטיפיי כבר יגידו לך מה אתה אוהב ויערכו לך פלייליסט לפי מה ששמעת קודם. אבל בעבר נזקקת לטייפ דאבל קאסט ולהאזנה למצעד הפזמונים של רשת ג'. הדרך לחפש שירים על קלטת היתה סיוט, והסלילים היו מסתבכים כל הזמן. לא מזמן ראיתי ניסוי, שבו נתנו לילדים בימינו קלטת אודיו ועיפרון - ובחנו אם הם מבינים את הקשר ביניהם. הקלטות של פעם נשמעו גרוע, אבל לפחות השתמשנו ברמקולים סבירים. אצל הילדים של היום הכל דיגיטלי, אבל הם שומעים את השירים דרך הרמקול המחורבן של הטלפון, כך שזה שוב נשמע איום.

אחת הדרכים באותה תקופה להאזנה למוזיקה בתנועה היתה סחיבת טייפ ענק על הכתף, מה שגרם לדור שלי לסבול מכאבי גב. הטייפ הענק הזה היה כמובן מוגבל לשמיעת מוזיקה בלבד. נסה לגרום לילד של היום ללכת עם החבילה הזו על הגב, כשהטלפון הקומפקטי שלו כולל טייפ, שעון, מצלמה, מכשיר וידאו, אלבום תמונות, מחשב, מכונת כתיבה, ערימת משחקים, ערימת מפות, ספריית DVD, טלוויזיה, יומן, דואר, בנק, חנות פרחים, חנות דיסקים, מוכר בחנות דיסקים שמזהה לך כל שיר ושדכנית.

הסלולרי אמנם לא שוקל הרבה, אבל כמות השעות שכולנו בוהים בו תעלה לנו בעתיד בכאבי צוואר ובשברי מאמץ באצבעות הידיים, מיום העבודה הארוך בווטסאפ.

ספר טלפונים

לתעשיית הטלפונים של פעם היו מוצרים נלווים כמו ספרי הטלפונים ו"דפי זהב". למי שלא יודע, מדובר בספרים עבי כרס שכל אחד מהם שקל כמו תא טלפון, ושבתקופה שבה "אנשי קשר" עוד היה כינוי לאנשים מתנועת הנוער שידעו לעשות קשר מוט, היו המקום שבו חיפשת מספר טלפון של מישהו.

זה היה אתגר לא פשוט למצוא בתוך הספר הענק אדם בשם משה לוי או יעקב כהן, ואם לא ידעת את עיר מגוריו או את היותו דוקטור היית צריך לצלצל, אחד־אחד, לכל מי שנקרא ככה ולשאול אם הוא הרבינוביץ' הזגג. אחד הטריקים לבלוט בספרי דפי זהב היה לתת לעסק שלך שם שיגרום לו להופיע בדפים הרלוונטיים הראשונים, וכך יכולת למצוא עסקים כמו אאא הובלות, שבשנה שלאחר מכן כבר נדחקו לאחור על ידי אאאא הובלות ו־אאאא אובלות.

עד כמה שזה נשמע מוזר, באותה תקופה הטלפון גם היה גם הפתרון לשמיעת השעה ולהשכמה בבוקר. כשהזמנת השכמה קיבלת את השילוב המוחץ בין שני השירותים - הטלפון היה מצלצל והקריינית ראומה אלדר ז"ל היתה מבשרת לך מה השעה עם חי"ת ועי"ן וללא הפסקה.

ביפר

אחד המכשירים המביכים של שנות ה־80, שהיה למעשה מכשיר ווטסאפ קדום וחד־כיווני. מי שנשאו אותו על גופם וחגורתם היו לרוב רופאים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון. כל שאר נושאי הביפרים והאיתוריות היו נודניקים שרצו להרגיש חשובים וליצור רושם כאילו הם רופאים, שוטרים או אנשי כוחות הביטחון, אף על פי שהם היו בסך הכל משווקים של אבקת הדיאטה הרבלייף.

באופן כללי אני מתקשה לסמוך על אנשים שעונדים מכשירים סלולריים על החגורה בנרתיק ייעודי. גם אקדח נראה לי בעייתי, אלא אם אתה מכהן כרגע כשריף במערב הפרוע.

ובפעם הבאה, עוד דברים שאנחנו לא מתגעגעים אליהם: קומפקט דיסק, אנציקלופדיה בריטניקה, פקס ומפות הדרכים המתקפלות באוטו.

yairn@israelhayom.co.il