70 שנים אחרי

התעשיינים נגד פרוטקציה

בסוף פברואר 1952, אחרי חודשים של הכנות, פרסם ראש הממשלה דוד בן־גוריון את "תוכנית הממשלה לתיקון הכלכלה", באמצעות שינויים במשטר הצנע ושורה של תקנות כלכליות שנועדו להילחם באינפלציה.

תגובות הסקטורים השונים במשק לתוכנית שהתגבשה היו מגוונות, אולם דעתם של הגורמים החשובים ביותר - התעשיינים - לא נשמעה עדיין, וברור היה שבלי שיתוף פעולה מצידם נדונה התוכנית הכלכלית לכישלון. כולם המתינו למוצא פיו של נשיא התאחדות התעשיינים, אריה שנקר, ומקורביו הודיעו שהוא יתייחס לתוכנית בכנס התעשיינים שנקבע לתחילת מארס 1952.

מתח רב ליווה את הבאים לכנס שנערך באולם תיאטרון הבימה בתל אביב ב־2 בחודש. "לא פחות מ־694 בתי חרושת חדשים קמו בישראל בין מארס 1950 ודצמבר 1951", אמר שנקר בפתח נאומו, מול אולם מלא מפה לפה, והוסיף ש"חצי מסך 60 מיליון הלירות שהושקעו בתעשייה בתקופה זו מקורו בהון מקומי, ומספר המועסקים בתעשייה העברית קפץ ל־130 אלף נפש".

שנקר, שהיה מודע לכך שכולם ממתינים במתח רב להתבטאותו, אמר עוד: "היינו יכולים לסמוך את ידינו על התוכנית הכלכלית החדשה כפי שהוצגה על ידי ראש הממשלה, אולם לא נוכל לשתף פעולה כל עוד סעיף הסלקציה יהיה חלק מהתוכנית המדוברת" (הכוונה לסעיף בתוכנית שבו נקבע שהממשלה היא הריבון להחליט בדבר חלוקת חומרי גלם מיובאים בין בתי החרושת השונים; ד"ס). "לפתרון הבעיה יש להקים ועדה משותפת בין התאחדות התעשיינים ומשרד התעשייה והמסחר, כדי שפרוטקציה וסלקציה לא יהיו חלק מהליך הקצאת חומרי גלם מיובאים".

שר המסחר והתעשייה, דב יוסף, שנאם אחרי שנקר, הודיע בפתח דבריו ש"דרישתו של הנשיא שנקר מקובלת על הממשלה, וכבר מחר בבוקר יתואמו משתתפי הוועדה וייקבע תאריך כינוסה בימים הקרובים".

אם אתם או קרוב משפחתכם עבדתם בעבר בבית חרושת שנסגר - שלחו לנו בבקשה פרטים ל־Yor@ShimurIsrael.Org, ובכך תסייעו למועצה לקידום המורשת הישראלית בפרויקט הלאומי לשימור מורשת התעשייה העברית

מתקוטטים על המקדמה לפיצויים מגרמניה

בסוף פברואר 1952 העבירה גרמניה המערבית לישראל סכום של 175 מיליון דולר כ"דמי קדימה" על חשבון השילומים (פיצויים על הסבל שנגרם ליהודים בשואה), וכל זאת עוד לפני המשא ומתן הרשמי בין המדינות, שהיה אמור להיפתח ב־17 במארס 1952 בבריסל שבבלגיה, בהשתתפות נציגים מממשלת ישראל, ממוסדות יהודיים שונים ומגרמניה המערבית.

מייד עם קבלת הכסף החלה התקוטטות בין כל המעורבים בעניין: ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית, ארגון הג'וינט, ארגון יוצאי גרמניה ועוד. לפיכך זומנה "מיני ועידה" שהתקיימה בשבוע הראשון של מארס 1952 בפריז, אליה הוזמנו נציגים מכל ארגון ומוסד שסברו שיש להם זכות לתבוע חלק מהשילומים שצפויים להתקבל.

את הוועידה ניהל נחום גולדמן, מנהיג ציוני רב פעלים שהיה מקורב לאורך שנים לנשיא המדינה, חיים ויצמן. גולדמן היה בין הפעילים הבולטים בעד הסכם השילומים, אך בפתח הישיבה בוועידה בפריז צינן מייד את התלהבות הנוכחים באומרו: "לדעתי, הסכום המקסימלי שהגרמנים ישלמו יעמוד על כ־300 מיליון דולר, סכום שרחוק מאוד מהפנטזיה של ממשלת ישראל, שחושבת לקבל מיליארד וחצי דולר".

בנוגע לחלוקת הכספים שיתקבלו נקבע ששלושה אחוזים יועברו לארגון יוצאי גרמניה, חמישה אחוזים לארגון הג'וינט, בתמורה לפעילתו ההומניטרית הרבה לטובת יהודי אירופה לפני, במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, והיתרה תחולק ביחס של שליש לסוכנות היהודית ושני שלישים לממשלה.

חוות "קאובוי'ס יהודים" - בנגב

יהודי אמריקני בשם ג'סי סלייד הגיע במאי 1948 מטקסס שבארה"ב לישראל, במטרה להתנדב לצה"ל במלחמת העצמאות. במהלך שהותו בארץ הרבה לטייל בנגב ומצא אותו מתאים להקמת חוות בוקרים בסגנון טקסני. בתום הקרבות גיבש סביבו קבוצה של חברים שנישבו ברעיון ההתיישבות בנגב כ"קאובוי'ס" יהודים ראשונים, וביחד איתרו נקודה מתאימה בהר הנגב, 40 ק"מ מדרום לבאר שבע.

לצד סלייד עמד בראש החבורה יעקב (בודה) עורב, אגרונום ישראלי שהתמחה בניצול שיטפונות והשבחת מרעה. ב־1949 פנתה הקבוצה למוסדות המיישבים בארץ, בבקשה לקבל מהם סיוע שיאפשר הקמת חוות בוקרים, אך בקשתם הושבה ריקם, וסלייד המאוכזב חזר לארה"ב. שאר אנשי החבורה התפזרו גם הם לכל עבר.

כעבור שנתיים וחצי שינתה מחלקת ההתיישבות את דעתה והחלה לחפש מתיישבים מתאימים להקמת חוות חקלאיות בנגב. הדבר נודע לבודה, שריכז מחדש את רוב חברי הקבוצה, אולם עקבותיו של בעל הרעיון, סלייד, אבדו באמריקה.

בתחילת מארס 1952 נרשם קואופרטיב בשם "ארגון הבוקרים החדש שדה בוקר", וחבריו, בסיוע הסוכנות ומשרד החקלאות, עלו על נקודה 30 ק"מ מצפון למכתש רמון. הם החלו לחרוש את השטח ולזרוע עשב שישמש מאכל לבקר. במאי של אותה השנה נערך טקס העלייה על הקרקע, והנקודה קיבלה את שמה: שדה בוקר.

שחיתות נדל"ן במפא"י

במארס 1952 הודיעה מזכירות מפא"י ש"כל חברי המפלגה שקיבלו מגרשים בשיכון צמרת בצפון תל אביב ויתרו על זכותם". הידיעה התייחסה לזכויות בנייה על שטח של 13 דונמים שהיה שייך לערבים שנמלטו במלחמת העצמאות מהכפר ג'מאסין אל־ע'רבי, ששכן בחלק המזרחי של כיכר המדינה דהיום, לכיוון דרך נמיר.

רשימת מקבלי המגרשים כללה את שר החקלאות באותה עת, פנחס לבון, מזכ"ל ההסתדרות מרדכי נמיר (לימים ראש עיריית ת"א), קלרה אהרונוביץ (אשתו של ח"כ זלמן ארן ממפא"י ולימים שר החינוך), דוד הורוביץ (שהיה מנכ"ל משרד האוצר), ועוד אישים שהיו מקורבים למפלגת השלטון.

האיום להעיף משורות המפלגה את מי שלא יוותר על השטחים מנע לבסוף את השחיתות בפרשה.

שני אריות ל"זירהטרון"

ב־3 במארס 1952 הגיעה האונייה "ארצה" לנמל חיפה, עם שני אריות שואגים. ג'ים רוז, קצין לגיון הזרים הצרפתי שהתמחה באילוף אריות, ניהל את הורדת הכלובים למזח. האריות יועדו להצטרף לצוות קרקס "זירהטרון", ועל האכלתם הופקד גן החיות בת"א, שהתחייב לספק מדי יום 10 ק"ג בשר. בתמורה ביקש גן החיות שבחודשי החורף, כשהקרקס בפגרה, יועברו האריות לתצוגה בתחומו.

אין מט"ח לסטודנטים?

מאחר שבשנות ה־50 חל איסור על הוצאת מטבע זר ביציאה מהארץ, נקבעה תקנה שלפיה הורי סטודנט שלומד בחו"ל קיבלו ממשרד האוצר אישור חריג לרכוש מט"ח בבנק בארץ, ולשלוח אותו לבנק בעיר מגורי הבן/בת בחו"ל, לכיסוי מחייתם. בתחילת מארס 1952, כשיתרות המט"ח של ישראל הגיעו לקו האדום, קבע משרד האוצר מהם נושאי לימוד שחיוניים למדינה (הנדסה, רפואה וכו'), ולגביהם נמשך הנוהל. מכל הסטודנטים האחרים, שלמדו מקצועות בלתי נדרשים בחו"ל, נשללה הזכות להקצאה.

הנעלמים / להקות זמר מפעם

הצ'יזבטרון

להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח, שפעלה בשנים 1949-1948 ולימים נחשבה ללהקה הצבאית הראשונה. היא הוקמה בעת מלחמת השחרור ביוזמת מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. המשימה הוטלה על הפזמונאי חיים חפר (אז פיינר), שהתמנה למפקד הלהקה וחיבר את מרבית פזמוניה, ובהם "היי הג'יפ", "הפרוטה והירח", "שיר הפגישה", "הן אפשר" ועוד, בכיכובם של נעמי פולני, גדעון זינגר, שייקה אופיר, שמואל רוזן ושלמה בר שביט.

הצרכנייה / פריטים מפעם

תרמיל גדנ"ע

לעיתים מפתיע להיזכר כמה צנועים היינו פעם, והסתפקנו במועט: כיום בהתגייסות לצה"ל, ביציאה למילואים או בנסיעה לטיול, מצטיידים בתיק גדול ומרופד היטב, עם כתפיות אורתופדיות וחלק אחורי מותאם לגב, עם כל מיני כיסים וריצ'רצ'ים גלויים ונסתרים. בזמנים ההם היה רק תרמיל קטן ופשוט, שקראו לו גם "תרמיל צבאי", ולמרות שהוא הועבר במשך דורות במשפחה - הוא מעולם לא נשחק או נקרע.

נבחרה "תחנת המוניות הטובה בארץ"

ארגון נהגי המוניות פתח ב־2 במארס 1952 במשאל בקרב הנוסעים, לבחירת תחנת המוניות הטובה בארץ. כעבור חודש הוכרזה הזוכה: תחנת המוניות החיפאית 2525, שהיתה גם הגדולה בארץ, עם 41 מוניות שבכל אחת מהן הותקן מכשיר קשר אלחוטי "ווקי טוקי". משאל שביעות הרצון בקרב הנוסעים הניב ל־2525 (בצילום, כמספר הטלפון של התחנה) ציון 8.7, שהעמיד את התחנה במקום הראשון בארץ מתוך 47 תחנות שהשתתפו בסקר.

מודעות שהיו

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו